שוב התעוררתי ומצאתי את עצמי כאן. עוד פעם מחסלים אותי עם טיל נגד טנקים, ואיך שהעשן מתפזר אני מוצא את עצמי בפוזיציית ההתחלה, מחכה לאותו דבר שכבר יתחיל. אני יושב במקום מרוחק, בתוך מגדל גבוה שעשוי ברזל ובטון ומשקיף לעבר שדות. יש לי מדים אפורים כאלה, וקסדה שחורה, ויש לי מכונת ירייה שאף פעם לא נגמרים לה הכדורים, לא משנה כמה אני יורה בה. בכל פעם – פתאום מגיע אויב משום מקום. אני לא יכול לראות אותו לפני כן. הוא מופיע בדמות של בנאדם עם המון רובים ותחמושת עליו. אין לי מושג איך הוא סוחב על עצמו כל כך הרבה נשק. תמיד שאני רואה אותו הוא נע לכיוון שלי בקצב מהיר מאוד, כמעט בלתי אנושי. הוא מרחף על פני גבעות שפרושות מול העמדה שלי, גומע קילומטרים בריצה. הנה עכשיו הוא מדלג מעל נחל ברוחב של חמישה מטרים לפחות.

העמדה שלי, אין בה כלום וגם לא מביאים אליה שום דבר. אין לי רס"פ שיביא לי מים או מי שיענה לי בקשר וישאל אותי "איך נשמע, עבור?". אני יושב בקופסה המבוטנת הזאת ומת מחום. אני מת מחום אבל לא מזיע. אפילו זבובים אין כאן שיטפסו לי על העורף. אני מביט על דרך העפר שמובילה לעמדה, והאבנים, איך נאמר, השביל הזה נראה לי לא אמיתי. הוא הרי כאן והוא מוביל לעמדה המהבילה שלי. אבל נראה איכשהו כאילו שמישהו צייר אותו. כמה זמן אני כבר בעמדה הזאת? שעות? אולי ימים? אולי רק הגעתי? אני לא זוכר וזה מפחיד אותי. אני יושב כאן ואין לי זיכרון של כלום. בעצם הדברים היחידים שאני יודע בוודאות הם שאני חייל בצבא, שאויב עומד להתקיף ושאני צריך לירות בו ולהשמיד אותו. אה כן, ויש לי תחושה מוזרה של דז'ה וו. שכל זה כבר קרה. ולא סתם קרה פעם אחת או שהייתי במקום הזה מתישהו. זאת תחושה שכל זה כבר קרה מאות ואולי אלפי פעמים. אני פשוט רואה ויודע מה שהולך להיות. ובכל זאת כשזה כבר קורה אני מופתע מחדש.

כשאני בעמדה כל הפעולות שלי מתוכננות. הנה עכשיו אני קם לבדוק את ארגזי התחמושת. הם לא נפתחים, לעזאזל. הם נראים כמו ארגזי תחמושת. יש להם ריח של תחמושת אבל הם לא נפתחים כדי שאראה תחמושת בתוכם. למען האמת הארגזים האלה יוצרו כדי לא להיפתח. פשוט ארגז ארור בלי דלת ובלי צירים. אני בועט בהם בכעס. מישהו מסתיר ממני משהו גדול מאוד.

האויב העל-אנושי משמיד עכשיו חיילים כמוני במדים אפורים על הגבעות הרחוקות. הוא ממטיר עליהם אש תופת ממקלעים, זורק רימונים, נכנס לטנקים נטושים ומפגיז, לוקח מסוק ושולח טילים לכל עבר. החיילים יורים בו גם הם אבל לא קורה לו כלום. לפעמים הוא נעלם לרגע, לאחר שספג פגיעות רבות מאיתנו, ואנו עומדים, משתוממים ומקווים שזה נגמר. שסוף סוף הסיוט הזה נגמר. ואז הוא מופיע שוב, חדש ומבריק וחמוש מכף רגל ועד ראש ומפצפץ לנו את הצורה. אני לא מסוגל יותר. שיחליפו אותי כבר הזונות מהחטיבה! אני לא רוצה למות עוד פעם ועוד פעם! תנו לי ללכת מכאן! האויב מגיע אליי. מקרוב הוא לא נראה כל כך מפחיד. הוא שולף תת-מקלע וממטיר עליי אש תופת. הכדורים פוגעים בעמדה שלי ומחוררים אותה. אני מתכופף ושומע איך הקליעים ניתזים מהבטון. הבן זונה הזה מתעלל בי בכוונה. הוא יודע שהתת-מקלע לא יעשה לעמדה דבר. הוא רק רוצה לראות את האפקט של הקליעים פוגעים בעמדה ואותי מתכופף בפחד. אני יורה בחזרה, בשרשרת הכדורים שלא נגמרת לעולם. האויב מסתתר מאחורי סלע גדול ואז, אחרי שסיים להשתעשע איתי הוא שולף את הנשק האנטי-טנקי שאסף אחרי שחיסל יחידה שלמה.

אני יודע שזה הסוף, עוד פעם הסוף. בעוד רגע יפלח טיל חודר שריון את האוויר ויפגע בבטון. המטען החלול שבתוכו יקרוס לתוך עצמו וייצור קונוס של אש דק שיחדור סנטימטר אחרי סנטימטר את הקיר שמפריד בינינו, וכשיגיע לחלל של העמדה, הכול יהפוך לאש ויתפוצץ ואני אתפרק למליון חתיכות. אעוף באוויר ללא רוח חיים. ואז, שנייה לפני שהוא לוחץ על ההדק, אני מבחין במשהו מוזר נוסף. בכל מחזור אני שם לב למשהו חדש במקום הזה. השמיים האלו. השמיים קוראים לי ואני מביט בהם ורואה עננים. הם לא זזים העננים, ויש לי תחושה חזקה שגם אף פעם לא זזו. תקועים באותה צורה. בשמיים יש איזה חמישה עשר או שישה עשר עננים וכולם דומים אחד לשני בצורה מזוויעה. כאילו מישהו השתעמם וצייר אותם ככה, ממש כמו את השביל שמוביל לעמדה. העננים תקועים ואף אחד לא טרח לחשוב על איך עננים צריכים להיות ועל זה שהרוח צריכה לנשוב בתוכם ולפזר אותם, ולגרום להם להיות שונים זה מזה. אבל גם רוח אין כאן, בשדה הקרב הארור הפרטי שלי.

האויב לוחץ על ההדק והטיל יוצא לכיוון שלי, משאיר שובל של עשן שחור וחם מאחוריו. אולי זה העונש שאני מקבל על משהו רע שעשיתי. אולי אני מת וזה הגיהינום הפרטי למישהו כמוני, שהיה רע בימי חייו לאנשים ולבעלי חיים, שהתעלל נפשית ופיזית באחרים ועכשיו צריך לחוות את האימה הזאת פעם אחר פעם לנצח נצחים. עשירית שנייה לפני הפגיעה עוברת בי השאלה איך אולי אפשר לקטוע את השרשרת האיומה הזאת. אני חייב לשבור את הרצף איכשהו. אני חייב לצאת מהעמדה הזאת ולראות מה יש מעבר. אני צריך לכפר על מעשים שעשיתי, מעשים שאני בכלל לא זוכר. הכול כדי לשבור את הכישוף המקולל הזה, שמישהו הטיל עליי. דמעה קטנה מבצבצת לי בעין. הראשונה שאי פעם הרגשתי כאן, ועם זאת, אני יודע שזאת דמעה. דמעה של אושר שמעלה בי את המחשבה שאולי יש לי דרך להימלט. דמעה של עצב שעוד פעם אתעורר לתוך הדבר הזה שקורה לי. ואולי… אולי הפעם זה יהיה שונה? הטיל פוגע ואני הופך לאש ופחם ורק העננים ממשיכים להיות תקועים בלבן המרגיז שלהם, ללא תנועה, בשמיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן