לחזי לא היה יום מוצלח היום. בבסיס חיל האויר שבו הוא משרת, הוא לא מצא שפה משותפת עם איש הקבע במחלקה שלו. חזי היה טכנאי מטוסים. חצי מבחירה וחצי מאילוץ בגלל שהוא בן יחיד ואימא של חזי לא מוותרת עליו כ"כ בקלות. איש הקבע צועק עליו: "תתעורר! תקום! תתאפס על עצמך!" בגלל שחזי קצת אדיש. ובכל מה שנוגע למכונאות מטוסים אסור להיות אדיש כי אז אפשר לשכוח איזה בורג רופף או איזה מפתח קטן של ברגים בתוך המנוע ומטוסים לא יכולים לטוס ככה. אז חזי רק מסתכל על איש הקבע הזה שיש לו זקן שחור וכיפה שחורה, וכל מה שיש לחזי בראש להגיד לו זה שעוד מארוחת הצהריים, נשארו לו שלושה פתיתים אפויים בזקן. עברו כבר כמה שעות מאז הארוחה והפתיתים עם השמן כבר התקשו והפכו לחלק מהזקן וזה מה שחזי חושב בין הצעקות שלו.

בטרמפ שחזי תופס הביתה (למרות שהמשטרה הצבאית אוסרת) הנהג לא מפסיק להגיד לו שהוא ניראה בריא ושהיה צריך ללכת לחיל קרבי, וכל הג'ובניקים האלו ושהוא עצמו היה בצבא אז חיילים לא היו כאלו מפונקים.חזי מביט בשדות העמק הירוקים ומהנהן. הוא חושב על כל החיות הקטנות שיוצאות מהחורים שלהם אחרי הגשם ומחפשות משהו לאכול ולפעמים כשהן נפגשות הן אוכלות גם אחת את השניה.

נקודת האור של חזי היא האופניים שמחכות לו בבית של אימא. הוא פושט את המדים ונוסע במהירות למקום הזה, שכל כך אהוב עליו. הוא נוסע למרכז המסחרי הקטן. לבטונדות הנמוכות שלא אומרות לו שהוא אדיש ועליהן הוא קופץ ומסתובב ומרים גלגל. הוא נוסע לרחבת האבנים המשתלבות שם מאיץ למהירויות אדירות בתוך שניות ומשנה כיוון בפתאומיות תוך השכבת האופניים לזווית מסוכנת. האבנים לא מספרות לו מה היו פעם או איך הוא צריך לרכב עליהן או שילדים אחרים רוכבים עליהן אחרת. מגיעים לרחבה הזאת עוד ילדים, קטנים יותר, שמסתכלים על חזי ומדברים איתו ובסתר ליבם מעריצים אותו על היכולת והביצועים. חזי מדבר איתם בלחש ובתשובות קצרות. מצד אחד הוא אוהב להרגיש נערץ ולשמש דוגמן ביצועים באופניים, אבל מצד שני ליבו אומר לו שהילדים קטנים ממנו בכמה שנים, וזה לא יאה ולא נאה, ומה בכלל הקשר הזה בניהם? חזי עונה במהירות וממשיך לנסוע ולרחף. נוסע, עוצר, עונה על איזו שאלה בלחש ושוב מרחף.

אחרי כמה סיבובים מהירים במיוחד, חזי נשכב פתאום על הריצפה, ממש מול החנות שלי והילדים נעמדים סביבו. "תקום כבר! מה ההצגות האלה?!" הילדים צוחקים וחזי אומר להם: "תעופו ממני". מוריד את החולצה ומביט לשמיים. אני גם מביט בו ארוכות וניגש לעברו. "אל תשכב כאן בבקשה" אני אומר לו. "זאת הכניסה לחנות שלי". הילדים מביטים בחזי, לראות איך יגיב. גם אני מביט. הרבה עומד כאן על כף המאזניים. חזי קם באיטיות ולוקח את הזמן. הוא מסנן משהו בשקט, אני עדיין מביט בו. הילדים מצחקקים ואז מתרחקים איתו. לפני שאני סוגר את החנות הוא מגיע. "רציתי לבקש סליחה, פשוט הייתה לי סחרחורת נוראית והייתי חייב לשכב. לא עשיתי את זה בכוונה להרגיז אותך. רק הרגשתי לא טוב".זה בסדר חזי, זה בסדר גמור" אני אומר לו.

ברחבת החנייה הסמוכה, חזי ועוד נער עומדים קרוב למכונית ומשוחחים. אישה מתחילה לצעוק מרחוק שיזוזו מהמכונית שלה ומה הם עושים שם בכלל. חזי והילד מביטים בה בעוד היא מתקרבת. "בואנ'ה גברת את אוכלת סרטים חזקים בראש שלך שמה למעלה, נכון? מה אמרת עכשיו? היא שואלת". אני לא מבינה אותך". "אנחנו סתם עומדים כאן, מה את רוצה מאיתנו? שואל הנער. חזי כבר רחוק משם. הוא מדווש במהירות לבית של אימא. אחרי הכול, הוא לא רוצה לאחר לארוחת הערב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן