פרידה, עזיבה ונטישה במעגל גברים
לומר שלום, ללכת, לעזוב ולהיפרד זה חלק בלתי נפרד מחיינו. אנו נפרדים ממסגרות חינוכיות, מתקופות שונות בחיים, ממצבים. אנו נפרדים מאנשים בחיינו, במשפחתנו, בקהילה שבה אנו חיים. לפעמים אנשים עוזבים לחו"ל או למקום מגורים אחר, לפעמים הם נפטרים מהחיים ומתים ולפעמים הם גרים ממש לידנו אבל הקשר הנפשי שהיה בינינו נפרם וניתק כי אין אנו או הם חפצים בו עוד. לפעמים הפרידה היא קשה כמו למשל שאנו נפרדים מבת זוג שאהבנו מאוד. פרידה כזו מרגישה ממש כמו קריעה כואבת ומלווה בתסמינים של גמילה מסמים שכאילו היינו מכורים אליהם.
לעיתים בפרידה יכולה להיות הרגשה מקלה אם מערכת היחסים הייתה מעיקה ומתסכלת.
יש אומרים שכל יום שהשמש שוקעת, חלק מאיתנו בני האדם, נהיים מעט מלנכוליים ועצובים כי אנחנו מבינים שזו פרידה מעוד יום שלא יחזור.
בזמן שאני מנחה מעגלי גברים, אני והמעגל חווים סוגים רבים של פרידות והייתי רוצה לסקור כמה מין הפרידות הללו ולכתוב איך הן באות לידי ביטוי בחיי המעגל ומה ההשפעות של הפרידות לאחר שהמשתתף עזב.
פרידות שיש בהן תחושת פספוס – ישנם גברים אשר יכולים להשתתף במעגל זמן ניכר. חודשים ואפילו שנים באותה הקבוצה. זכורים לי לפחות כמה כאלה. מגיעים באדיקות לקבוצה. כמעט ואינם מפספסים מפגשים אבל משהו בנוכחות שלהם לא מצליח להבין עד הסוף את מהות המעגל. גברים אלה לעיתים קרובות אינם מצליחים לגלות את ליבם האמיתי, להגיע לרמת חשיפה אישית ואינטימיות אשר מטרתה לקרב את שאר המשתתפים אליהם. הם חווים שוב ושוב תנועה בין תחושת משמעות וקירבה לחוסר ערך אמיתי. הדבר דומה לאכילת פחמימות ריקות. ההרגשה של התמלאות היא מזויפת במובן מסוים. השכל מבין – "כן הייתי במפגש, אנשים דיברו את עצמם, אני הייתי שם והקשבתי ואפילו הגבתי אז זה אומר שהמפגש והמעגל טובים וראויים בעבורי". אבל לרוע המזל התחושה הזו נעלמת די במהירות. לרוב, אנשים אלו זקוקים ליצור חברויות מחוץ לשעות המפגשים, שוב, כי משהו במפגש לא מספק אותם מבחינה רגשית והם רוצים את ההתמלאות במפגש אחד על אחד או מפגש חברתי לו הם רגילים.
כאשר אדם בעל חוויה כזו נפרד מן הקבוצה יש תחושה של משהו מפוספס. לפעמים נאמרים לו דברים כלליים – "היית ממש משמעותי עבורי, מאוד תחסר לי ולנו בקבוצה, ניראה שעשית דרך ארוכה מאז שהגעת" ועוד כל מיני משפטים שבאוזן מסוימת יכולים להישמע חשובים אך חסרים את הפירוט וההרחבה הכה נדרשים על מנת לשלוח את האדם לדרכו עם ההרגשה שהנוכחות שלו הייתה משמעותית.
פרידות שהן פתאומיות– יש אנשים שמעולם לא חוו פרידה "רגילה". מה הכוונה רגילה? שאפשר לחוש בה רגשות, להצטער, לכאוב, לשמוח, להיזכר ברגעים משמעותיים, לסכם. יש אנשים שפרידות עבורם זה משהו שנגמר ומסתיים בפתאומיות. פרידה זה שמשהו או מישהו נעלם ולא מדברים עליו או איתו יותר.
לעיתים במעגל דורכים על יבלות אחד של השני. זה קורה בייחוד כאשר המעגל הופך להיות מקום אינטימי ומשמעותי. אנשים מספרים על דברים אישיים בחייהם ולעיתים ישנה מעידה, כמו שקורה בכל מערכות היחסים המורכבות והמשמעותיות בחיינו – מישהו יאמר משהו לא רגיש, בדרך לא רגישה או בתזמון לא נכון והאדם האחר ייפגע. מאוד. אין דבר כזה מערכת יחסים בלי לפגוע או להיפגע. אני לפחות לא מכיר דבר כזה. זה בלתי נמנע כי המקומות הפצועים והכאובים שלנו נוטים להשתחזר שוב ושוב במפגשים כאלו. אם האדם שנפגע יכול לומר – "אני פגוע, זה כאב לי" או אפילו לכעוס ולקבל הכרה ותוקף על הרגשתו, יכול להתרחש ריפוי וצמיחה. אם מאחורי הכעס והאכזבה אפשר לגלות את הכאב המסתתר ולהניח לו לצאת ולהתגלות. אך לעיתים משהו נפגע בצורה כה עמוקה שהאדם אינו מסוגל לחוות רגשות כאלו ועוד עם עדים והדים שנוכחים בזמן זה. משהו בקרבו נפגע בצורה כל כך כואבת, משפילה, שהוא פשוט מפסיק להגיע בפתאומיות ואין הוא רוצה או מוכן או מסוגל להתמודד עם פרידה שבה יינתן מקום לרגשותיו הקשים. פרידות כאלה הן בגדר נטישה מכאיבה. המעגל משלם עליהן מחיר. הן מותירות את המשתתפים בתחושת כעס, חוסר אונים, הלם ועלבון. אדם שהיה כה יקר עבורם עזב מבלי לומר שלום. העזיבה היא חד צדדית וצורבת ויש בה טעם של נקמה – "פגעתם בי ולכן אני נוטש אתכם כעונש". ההרגשה היא שנותר חוב בלתי משולם ואין למי להחזיר אותו. הזיכרון שנותר מעזיבה כזו הוא מר ובלתי סגור ובכל פעם ששמו של אותו אדם עולה, ישנה אווירה חמוצה כי לצערי זה האפקט הרגשי שנתבע ונחרט בחוויה המעגלית.
פרידות הדרגתיות – הפרידה ההדרגתית היא הטובה והבריאה ביותר. כאשר משתתף מודיע שיעזוב את המעגל בקרוב והעזיבה עצמה מתרחשת רק לאחר מספר מפגשים זה מאפשר לקבוצה להתרגל לכך שהאדם יפסיק להיות חלק בקרוב. זה מאפשר לשני הצדדים לארוז את החוויה של האדם במעגל – לומר מה הושג, מה התפספס, לחלק ולקבל מתנות משאר המשתתפים ובעיקר לתת מקום לכל קשת הרגשות המתלווה. פרידה שכזו נותנת ערך ומשמעות לעצם ההשתתפות במעגל. בחוויה שלי כמנחה, נפתחת שם דלת חד פעמית לרגעים מרגשים וחשובים וכאשר האדם באמת עוזב, הזיכרון הנותר ממנו מלווה בתחושה נעימה ובהרגשה של משהו סגור וחתום. גם מפגש מחודש ומקרי עם אותו אדם משאיר תחושה חמימה.
לסיכום – במעגלי הגברים שאני מנחה אנשים מצטרפים ועוזבים לאחר תקופה. עזיבה יכולה להיות ראויה, מאפשרת ובעלת אופי מרפא שנותן מקום לרגשות ומשאיר את המשתתפים הנשארים ואת המשתתף העוזב עם תחושה שלמה ומשמעותית של עשייה וסגירת מעגל.
משתתפים שעוזבים בלי להודיע, נפרדים בוואטסאפ או מתפוגגים בהדרגה ונעלמים מבלי לסגור את תקופתם במעגל בצורה ראויה, מותירים צלקת בליבה של הקבוצה. המשתתפים חווים רגשות של כעס, נטישה ובלבול נוכח עזיבה שכזו.
יש משהו חי וחשוף בפרידה ועזיבה יחד עם שאר המשתתפים. נוצרת התמודדות אמיתית ומשקפת לאדם שנפרד. נפתח שם צוהר וחלון עם הרבה כנות על כל הדרך אותה עשה במהלך שהייתו במעגל. אני משער שהדבר דומה לימים והשבועות האחרונים בחייו של אדם – הוא מביט בחייו ויכול לסכם ולתת לחיים משמעות ותוקף לפני שהוא ממשיך במסעו. הסתלקות פתאומית מותירה אותו ואת סובביו עם חוב ומטען לא פטור.