רעמים תת-קרקעיים

אני נמצא באיזשהו מקום. באיזשהו צומת. זה קצת מלחיץ לעמוד בצומת. כמו להיתקע עם המכונית כשהתנועה זורמת. הרכב שלי נתקע ואני מדליק ארבעה מהבהבים, יוצא מהמכונית, פותח את מכסה המנוע כאילו יש באמת מה לעשות, כאילו אני יודע מה לעשות, ומתבונן. עצם העובדה שמכסה המנוע פתוח מאותת לנהגים האחרים שיש לי בעיה. חלקם לא רואים את זה ומצפצפים כמו מטורפים. האחרים מביטים בי במבט כזה של "איך לא הייתי רוצה להיות במקומך עכשיו". אלה שצפצפו כמטורפים עוברים עם מבט מלא זעם של "איך העזת בחוצפתך להאט אותי במסלול ההתקדמות שלי". יש גם אלה שמשתנה להם המבט מזעם להבנה. שפתאום הם תופסים שאף אחד לא עשה להם משהו בכוונה. אולי הם נזכרים שפעם משהו דומה קרה גם להם. נוצרת הזדהות.

אני אין לי מכונית בכלל. מכרתי אותה לפני יותר משנה לאיזה בחור מאילת. בכלל ויתרתי על הרבה נכסים: אין לי טלוויזיה או ממיר כבלים, אין לי מיטה או ארון בגדים גדול. אין לי מקרר או קרטונים מלאים בחפצים אישיים. לפחות על הצומת של מה לשמור או מה לזרוק ויתרתי. ולמרות הכול אני עדיין עומד בצומת.

יש משהו שמעלה חרדה כשעומדים תקועים. זה כמו אחד ממשחקי המחשב האלו. שיש לך כמה כיוונים ללכת בהם ובכל דרך שתבחר מחכים לך הרפתקה אחרת, אתגרים שונים לעבור ודמויות מסוימות לפגוש. גם התגמול יהיה שונה בכל אחת מהדרכים. מה שהייתי עושה במצב כזה היה לשמור את המשחק ואז לשחק בכל אחת מהאפשרויות ולראות מה הכי טוב או הכי מסוכן או באיזו דרך מסתתרים הכי הרבה בונוסים. אבל בחיים זה קצת יותר מורכב. בחיים אני נאלץ לבחור כל הזמן, ורק בדרך אחת. אי אפשר לחזור אחורה. נכון, אפשר לתקן ויש הרבה צ'אנסים לכל אחד אבל, רק המחשבה הזאת של אולי לא אבחר נכון. שמא המסלול השני היה טוב יותר עבורי. רק המחשבה הזאת מעלה בי חרדה.

יצא לי לא פעם ולא פעמיים לעמוד, פשוטו כמשמעו, במרכז העיירה, להביט שמאלה וימינה ופשוט לא לדעת לאן ללכת. אני לא מדבר על זמן שבו אני בעבודה או הולך למקום מוגדר, נגיד לצפות בסרט. אני מדבר על השעות האחרות. על איזה זמן ניטרלי כזה שאין משימה ממש חשובה לבצע. זה יכול לקרות גם בדירה שלי או בחוץ בטבע או בין אנשים. וזה מפחיד כי פתאום נופלת אצלי הבנה (אולי שגויה) שממש ברגע הלא חשוב הזה, מסתתרות כל המשמעויות הנידחות של החיים שלי. שאם אלך שמאלה אפגוש איזה מכר קרוב שיספר לי על איזו עבודה שבדיוק מתפנה בה תפקיד ואני אתקשר ובאמת העבודה תהייה שלי ושם גם אכיר את אהובת לבי וכו'… ואם אלך ימינה נראה שפשוט אקנה לי כוס קפה ואלך לדירה שלי לראות עוד איזה פרק בסדרה שאני בדיוק רואה.

ואז יום אחד אני עובר ליד איזה סופרמרקט קרוב לדירה שלי. בטח עברתי שם מיליון פעם אבל אני שם לב הפעם לאיזה קול עמום של רעם. השמים בהירים ואין סימן לענן ואני ממשיך בדרכי וחושב לעצמי שבטח דמיינתי. בפעם הבאה שאני עובר שם אני שוב שומע קול רעם מרוחק ואז אני נזכר שבדיוק שמעתי את אותו הקול באותה נקודה. עכשיו זה נשמע לי קולות של ירי. הדים כאלה של מקלע. "טוב זה מובן" אני אומר לעצמי, כי הרי הרבה פעמים מתאמנות בקירבת מקום יחידות של הצבא, ואני שוב ממשיך בדרכי. אבל בפעם הבאה שאני עובר במקום הזה ושוב קולות הנפץ הרחוקים הללו נשמעים, אז אני כבר מבין שזה משהו אחר ואני עוצר. אני פשוט עוצר ומקשיב ולמשך דקה ארוכה יש שקט מבהיל. כבר ערב וקר ואני עומד באמצע הרחוב.

זה סוג של צומת, מאלה שמפחידים אותי כל כך. מאלה שגורמים לאנשים לצפצף לי שאמשיך לנסוע, שאמשיך במירוץ. שאעזוב את הסקרנות הטיפשית שלי בצד. שכל החקירה הטיפשית הזאת היא לכל מיני רוחניים עושי כשפים ולא לאנשים מיושבים מעיירות מכובדות. אפילו הזוג הזה שעובר לידי מביט בי בתימהון. "למה הוא נעצר דווקא כאן? למי הוא מחכה ולמה הוא לא מתעסק בטלפון הנייד החכם שלו כמו שכל האנשים שעומדים עושים? משהו כאן חשוד." ואני קשוב מאוד עכשיו וכל כמה דקות נשמע הקול של הרעם המרוחק, קול הנפץ המתגלגל ממרחקים ואני מביט מצדדיי ומלפניי ומאחוריי לראות מי הוא העומד. אבל זה רק אני. רק אני הוא העומד.

ואז אני מביט מטה ופנימה. פנימה ומטה אל תוך לבי, אל תוך נשמתי. היישר אל תוך החקירה הזאת הפרטית שלי, שגורמת לי לעצור ולהקשיב לרעמים, ומכסה הביוב שעליו אני עומד תופס את עיניי ואני מתכופף, ומטה אוזן רק כדי לשמוע שוב את הרעם. ואחר כך אני ממש מצמיד את אוזני למכסה הביוב ואז מתקבלת בתוכי הבנה שלמה על מהות הקול שאחריו אני מתחקה. מערכות הביוב יוצרות את ההד הזה! לא יודע למה דווקא בנקודה הזאת, לא יודע אם זאת תקלה או שהכול תקין שם למטה. אבל משהו באקוסטיקה של תעלות הביוב, המעברים השקטים והלחים של העולם של למטה, יצרו הד שכזה שמשך את אוזניי והפנה את הקשב שלי אליהם.

אני מבין שאל עולם המעמקים אני נמשך. אל מסתרי התת-מודע של העולם שלנו אני רוצה להגיע. אל מתחת לפני השטח. מתחת לבטון ולאספלט. מתחת לרגליהם של בני האדם, מתחת לעצים ולמכוניות. שם מחביאים אנו את יצרינו, את מה שאנו דוחקים ומוציאים מאיתנו בכאב ובזיעה וברעד ובתשוקה. את הפרשותינו שאנו מעלימים בכיור ובאסלות לבנות ומצוחצחות. אל תוך המבוך החשוך והמפותל של קרבנו. בית כלא לעכברושים ותיקנים שמחושיהם נעים בחשיכה וברקב. נהרות כבירים של שמפו הנמהל בשמן מטבח. בועות קצף הנושאות על גבן שערות שחורות ובלונדיניות השזורות זו בזו. ובתוך כל האוקיינוס הזה, איים איים של ניירות טואלט ומגבונים לחים, אשר שטים להם בזרם, הולכים ומתרחקים…