פתאום הייתי מסוגל לחזור בזמן. עליתי על דרך נפלאה לחזור לעבר ולהיות צופה על החיים של עצמי. אני רוצה לספר על הקפיצה הראשונה שלי למושב בית שערים, המקום בו נולדתי. לא היו לי כמעט זכרונות ילדות משם ורציתי נורא לגלות מה היה. אז קפצתי לתקופה שהייתי בן 10 והסתתרתי בין השיחים במושב. ראיתי אותי קונה סוכריה בחנות מכולת. זה ניראה לי על הכיפאק לגמרי בשביל ילד ללכת לקנות סוכריה וממש כעסתי על עצמי איך אני לא זוכר חוויות משם. הכל היה כמו יום רגיל לגמרי. כזה שבו אני הולך לבית הספר ואחר כך חוזר הביתה ועושה שיעורים והולך לקנות סוכריה. וככה אני עומד בשיחים ורואה את עצמי אוכל סוכריה אבל פתאום הילד הזה שהוא אני מסתכל בכף היד ורואה שיש לו עוד איזה גרוש וחצי וכמובן שבא לי (כלומר לו) עוד איזה ממתק והוא נכנס לחנות ויוצא משם אחרי איזה דקה בצעקות "תירצה נעלמה, תירצה נעלמה". לא הבנתי מתוך השיחים את ההסטריה הזאת שתקפה אותי ולכן עקבתי אחריו והנה אני מתהלך לי בכפר הולדתי, עוקב אחרי עצמי ורואה אנשים יוצאים מהבתים בגלל הצעקות ומתחילים לחפש את תירצה המוכרת מהמכולת שנעלמה וכולם צועקים איפה תירצה ואיפה תירצה ואין תירצה, האדמה פשוט בלעה אותה ואני מהעתיד מבין שנחתי שם בתוך מהומה גדולה.

כל המבוגרים תושבי הכפר באים אליי (הילד) באטרף כי אני האחרון שקניתי אצלה במכולת ושואלים אותי שאלות שקצת קשה לילד בן 10 לענות עליהם וכל הלחץ הזה ואני מתחיל לבכות וההורים שלי מרחיקים את כולם בצעקות ומכניסים אותי הביתה ומחבקים אותי חזק ואומרים לי שאני ארגע ושאני לא אשם בכלום, בטח לא בזה שתירצה נעלמה ואמא עושה לי אמבטייה חמה ואני הולך לישון. בנתיים האני הגדול, זה שחזר בזמן, מסתובב בין כל האנשים המודאגים בחוץ ופתאום אני מרגיש כף יד על הכתף שלי. אני מסתובב ומולי עומד חייל במדי חיל האוויר ולתדהמתי אני מבין שזה בעצם אני. אני של אז שהייתי בצבא. ככה בין המילים המבולבלות והנירגשות של אני החייל אני מבין שבגלל שהמצאתי את התנועה המיוחדת הזאת בתוך תווך הזמן, האפשרות של הקפיצות בזמן התאפשרה לכל אותם אני בכל הזמנים. אני החייל מסביר לי שמשהו מאוד גדול ורציני התרחש ביום הזה שבו אנו נפגשים כעת, משהו שמחק את כל זכרונות ילדותינו ממושב בית שערים ושעלינו לתקן את המעוות ולמצוא את תירצה שנעלמה, לחסוך את הטראומה ותחושת האשם שאנחנו כילדים גרמנו להיעלמותה ובכך להשיב את זכרונותינו האבודים. אנחנו מתייעצים לאן או יותר נכון מתי עלינו לבקר ופתאום אני נזכר בתקופה שבה למדנו טכנאות בניין. אני החייל מתפלא על עובדה זו. זה מצחיק אותי כי הוא כחייל יודע רק מה שקרה לאחור ולא מה שיקרה קדימה ואני מספר לו שבעצם את כל הלימודים עשיתי בהתכתבות ואחר כך עבדתי בזה 15 שנה.

את הקפיצה לתחילת הלימודים בהתכתבות אני עושה לבד ומשאיר את עצמי החייל בנוף ילדותי במושב שעסוק בחיפושים אחרי תרצה. אני מוצא את עצמי בחדר קטן רכון על גבי מכתב בו מסורטטים נוסחאות במתמטיקה. אני שלומד בהתכתבות טכנאות בניין נבהל מאוד בהתחלה אבל אחרי שאני מסביר לו את העניין והוא מתאושש מההלם, פתאום אומר לי רגע רגע, הבחורה ממנה אני לומד את תורת הניסתר של הבניינים, שמה גם תירצה. ניסיתי לפגוש אותה כמה פעמים, זאת אומרת כתבתי לה שאני רוצה לפגוש אותה אבל היא כל הזמן מתחמקת ממני. אני הסטודנט אומר לי שגם הוא רוצה לדלג בזמן אבל אני אומר לו שהוא יגלה את הטכניקה עוד 20 שנה בערך ושאני מבקש שלא יתערב כרגע בכל החקירה הזאת כי גם ככה יש את אותי החייל שמקפץ לו בזמן ואין לי מושג איזה אסון יקרה אם עוד מאיתנו יתחילו עם הקפיצות. אני הסטודנט קצת נעלב שלא נותנים לו גם להשתתף ואז מתחיל להתלונן שבעצם אם אנחנו החייל יודע לקפוץ בזמן אז גם הוא אמור לדעת כי הוא (הסטודנט) כבר מבוגר יותר כרונולוגית. מתחיל לכאוב לי הראש. כניראה זה אחד הסימפטומים של מסע בזמן או מפגש אם עצמי בתקופות שהייתי בלתי ניסבל. ככה אני חושב. רק תעשה לי טובה על תעשה כלום אני מתחנן אל עצמי הסטודנט הנודניק לטכנאות בהתכתבות ועוזב אותו מתמרמר לעצמו וחוזר ללימודים.

אני חושב עם עצמי (באמת עם עצמי ולא עם עצמי פיזי מזמן אחר) מה עליי לעשות כעת ומי זאת התירצה הנעלמת המסתורית. אני מחליט לדלג לעוד תקופה בה למדתי שיטת פזיותרפיה שנקראת רולפינג. גם שם אני הפיזיותרפיסט מקבל הלם. אני לא מבין מה כולכם המומים מהפגישות האלה אני אומר. פגשתי את עצמי החייל והוא אמר שבגלל שגיליתי את התנועתיות בזמן אז כולנו יכולים לדלג אז אני מניח שגם אתה יכול לדלג. עצמי הפזיוטרפיסט אומר שהוא לא יודע לדלג לא בחבל ולא בזמן כי הוא השמין מאוד אחרי 15 שנים של תכנון בניינים אבל כן מגלה עניין, שוב כמו הקודם, בשם תירצה שהיא סטודנטית בקורס לטכניקת הרולפינג לפזיותרפיה. מסתבר שהיא מגיעה לכל הלימודים כאשר היא מכוסה במן רעלה ומשקפי שמש. החזות שלה מוזרה מאוד. היא טוענת שיש לה מחלת עור ובגלל זה היא לא יכולה להיחשף. תגיד, שואל אותי עצמי הפיזיותרפיסט, למה היינו צריכים לעצמנו את כל השיט הזה עם הטכנאות בניין. זה בא לנו בבום של משבר גיל הארבעים. אני אומר לו שהוא יכול לקפוץ בזמן ולפגוש את עצמינו הסטודנט רק שים לב לדבר איתו בעדינות כי הוא לא הכי סבלני ותעשה לי טובה אל תעשו קפיצות אחורה תנו לי להשלים את העניין הזה, מספיק יש כאן תסבוכת. אין בעיה כפרה, אומר לי עצמי הפזיותרפיסט שהוא כבר יותר רגוע ואחרי המשבר גיל 40 וסוף סוף הבין מה בא לו לעשות בחיים.

אני קופץ חזרה לבית שערים ופוגש את עצמי החייל. נו איך היה לפגוש אותנו הוא סקרן לדעת. אתה עוד תגלה בעצמך אני אומר וחושב שהכי אהבתי את עצמי בתקופת הצבא, חופשי ומאושר וחוזה לי את מזג האויר. אז מה עכשיו שואל החזאי. אני צריך לשאול אותך אני אומר, אתה יודע לחזות את העתיד. רק את מזג האויר הוא אומר לי. טוב אני אומר בוא אעשה לך איזה ספויילר קטן ומחליט לגלות לו שבמקום שממנו אני באתי אני לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה ובדיוק חגגתי 45 שנה למדיטציה הראשונה שלי. רגע אחד עצמי החייל מזדעק, עכשיו הכל ברור לי. התחלנו לתרגל מדיטציה בתקופתי, בשבילך זה לפני 45 שנה ובשבילי זה התחיל בשבוע שעבר, שגיליתי את היכולת לנוע בזמן בזמן המדטציה. אבל איך זה יכול להיות אני שואל. המודעות של התנועה בזמן הובנה על ידי רק עוד 45 שנה, אחרי תרגול רב שנים של מדיטציות ולא בצבא. אני חייב לחזור ולפגוש אותך שם. ניראה לי ששם מצוי הפתרון. אני כבר מתכונן לדילוג ועצמי החייל עוד צועק לי, תיזהר, הלילה ההוא בדיוק התחילה הסופה הגדולה ההיא שהרסה….את הסוף כבר לא שמעתי. מצאתי את עצמי ליד מגדל הפיקוח בבסיס כנף 4. סביבי רעמים,גשם ורוח חזקה. הצצתי אל תוך חדר החיזוי. זה אני של אז יושב שם, לידי רדיאטור חימום ואני מכוסה בשמיכת צמר צבאית, עיני עצומות. תכף אבין את יכולת הקפיצה בזמן. אני כבר רוצה להיכנס פנימה ופתאום ברק חזק מאיר את סביבתי. דמות מכוסה רעלה ומשקפיים כהים מתקרבת אליי בחושך שלאחר האור החזק. תירצה! היא גם נוסעת בזמן לעזאזל! תירצה מתקרבת אליי בלי לומר מילה. גשם חזק יורד על שנינו. אני ניצב בפני פתרון התעלומה. היא מורידה את המשקפיים ואז את הרעלה ואני מסתכל עליה. יש משהו בפנים שלה שניראה לי מאוד מוכר ויחד עם זאת זר ודוחה. תירצה מתחילה לדבר אליי וגם הקול שלה מזכיר לי מישהו. היא אומרת את שמי. היא חוזרת עליו כמה פעמים. השם שלי זה השם שלה. אמיר…אמיר…אמיר…אמירה…אמירה……הגילוי מזעזע את נישמתי. מסתבר ש 10 שנים אחרי שחגגתי 45 שנה למדיטציות עברתי ניתוח לשינוי עברי מין ותירצה היא גבר שהפך לאישה. אז למה נעלמת לנו שהיינו ילדים אני צועק, רטוב כולי מהגשם, מנסה להתגבר על קולות הרעמים, כל הזכרונות נעלמו בגלל שהרגשתי אשמה. תירצה רוצה לענות לי, לספר לי מדוע עשתה את שעשתה אז. כאב הראש שלי חזק כל כך ואז ברק מכה בבניין החיזוי, מכה באנטנות, מכה בי ואני מתעורר שוב בזמן ההווה שלי. כגבר ממין זכר.

מאז המקרה הזה, חזרתי פעמים רבות לבית שערים, מנסה לדוג עוד ועוד זכרונות אבודים, לפעמים אנחנו כולנו באים לשם, כל מי שהיינו פעם, מי שאנו עכשיו, מסתובבים על הקרוסלה בגן המשחקים במושב עם הילד הקטן שילדותו נשכחה. לפני שמחשיך אנחנו מלווים אותו הביתה ולוחשים תירצה, תירצה, מקווים שעוד תופיע.