אז זהו שלא (סיפור קצר עם שני סופים אפשריים)

"זאת המשימה שלך והגורל של כולנו תלוי בזה" ככה אומר לי המלך. הלב שלי דופק חזק ואני מרגיש שהעיניים של כולם מסתכלות עליי. אף אחד לא אומר כלום. הבת של המלך קמה ונותנת לי מטפחת רקומה. הייתי במעמד הזה כבר כמה פעמים. הסתכלתי על נסיכות עם שערות בלונדיניות שנותנות מטפחות עדינות לאבירים בשיריון. לפעמים האבירים היו רועדים וחלקי השיריון היו משמיעים צליל נקישה. גם אז אף אחד לא אמר כלום. אני לא רועד, אבל משותק. אחרי שעוברות כמה דקות המלך משתעל שיעול מאולץ ואני שם לב איזו מבוכה גורמת העובדה שאני תקוע באמצע האולם בלי לזוז.

אחרי חצי יום בדרכים אני מגיע למקום כלשהו ומחליט להעביר בו את הלילה. אני מבעיר אש ומבשל בסיר אורז ועדשים אדומות. לאחר הארוחה אני מרתיח קפה ודוחס למיקטרת פרחים מיובשים שנתן לי המרפא בכפר. "הם ירגיעו אותך וגם יראו לך את הדרך". תמיד אהבתי את המרפא. הוא היה לי כמו אבא נוסף. אני חושב על המילים של המלך, על היצור שבגללו יצאתי למשימה ואותו אני הולך לקטול. אף פעם לא ראיתי אותו. אף אחד בכפר לא ראה אותו אבל כל הזמן שולחים אבירים כדי שינסו להרוג אותו. לאחר שהם עוזבים, לא שומעים מהם יותר. הפרחים נשרפים במיקטרת ואני נושף עשן אל תוך הלילה. אני מרגיש איך האיברים שלי נרגעים. השיריון והחרב זרוקים על הקרקע ונראים לי מיותרים. שהייתי ילד אמרו לי שאם אתנהג לא יפה אז היצור יבוא ויקח אותי וגם כנער היינו משחקים בחרבות עץ ומישהו היה לובש פרווה שתקועות בה קרניים של אייל ועושה קולות מפחידים ואנחנו היינו מכים אותו עד שהיה נכנע. פה ושם חקלאים שהיו עובדים בשדות סיפרו על רעשים מוזרים ששמעו בלילה, על צללים שחולפים במהירות בשעות הדמדומים. והכי גרוע הטקס הזה עם המלך שנתן לי את הסמכות, ששם את כל המשקל על הכתפיים והשריון שרועד על הגוף או דומם ומשותק. אני נירדם.

סיום 1
למחרת, שאני מגיע לפתח המערה של היצור אין גולגלות או שלדי אדם. סתם מערה ועל ידה עץ גדול ועלים שנשרו. אני מתבונן פנימה ונכנס. בתוך המערה אני רואה אדם יושב על אבן. הוא מביט בי. חשבתי שאמצא יצור אבל מצאתי אדם. אולי לא הגעתי למערה הנכונה. האדם מדבר אליי. הוא אומר לי שכל המערה הזאת, ומה שנמצא בחוץ וכך גם הכפר שבו גדלתי, המלך, הנסיכות הבלונדיניות, כל הדברים כולם הם ההמצאה שלו ואני עצמי דמות בסיפור שהוא כותב. אני לא מצליח להבין מה שהוא אומר. יש לי התקף חרדה וקשה לי לנשום ואני יוצא החוצה. אחרי שאני עומד שם כמה זמן אני ממשיך במסע שלי. הלאה ורחוק משם. כאשר השמש שוקעת אני מגיע לכפר ומוצא בו את כל האבירים שפעם גם ניסו להרוג את היצור. הם לא לובשים שיריון וכולם ערומים עם זקנים ארוכים. הם מחבקים אותי חזק ואני בוכה.

סיום 2
בבוקר שאני קם אני מתיישב על אבן שטוחה ולא מצליח להזיז את עצמי. אין בי שום רצון ללכת ולהרוג את היצור. האמת היא שאני מת מפחד. אני לא רוצה למות כמו שאר האבירים שהלכו ומעולם לא שבו. בשביל מה אני אלך? בשביל הבת של המלך? אז היא יפה והכל אבל אני בכלל לא מכיר את האופי שלה. היא גם נראית לי יותר מידי עדינה בשבילי. אני צריך איזה מישהי קשוחה ובלבוסטה כזאת שיודעת לנהל את העניינים. רק שבכפר שלי כל הבחורות הלא נשואות מכוערות ושמנות. ובכלל אני לא יכול להראות את הפרצוף שלי שם יותר. זה יהיה מצחיק אם אני אחזור ואומר לכולם תשמעו חברים אז זהו שלא, לא מתאים לי כל העניין הזה. טוב אולי זה לא יהיה מצחיק. אולי אפילו זה יהיה מביך ואז זה יהיה עצוב אחרי שהמלך יפשוט לי את העור ויתלה אותי הפוך מהמגדל או סתם ישפד אותי על עשרה כידונים מחודדים. אני הולך משם ומתחיל לנדוד. אני הולך מרחק ארוך ברגל ועוצר לנוח כאשר אני מתעייף. אני הולך תמיד בכיוון ההפוך לכפר שלי כדי שלא אתקל באף אחד משם. אחרי כמה ימים אני פתאום שם לב שאני לא רואה אף אחד בכלל. אני פשוט לא נתקל בבני אדם. ימים עוברים והופכים לשבועות וחודשים ואני לבד מאוד. אני מלקט שורשים, אגוזים ופירות למאכל ומידי פעם צד איזו חיה וצולה אותה על האש אבל בני אדם אחרים אני לא פוגש. הבדידות מכלה אותי לאט לאט ואני קמל אל תוך עצמי. לילה אחד אחרי הרבה שנים אני חונה באיזה מקום שמזכיר לי את הלילה ההוא שהלכתי לפגוש ביצור והחלטתי שלא. אולי הייתי צריך פשוט לעשות את זה וזהו. אחר כך אני נרדם ולא מתעורר יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.