זוגיות (סיפור קצר על הרווחים וההפסדים בבת זוג אחת)

אני וקרן, אין עלינו. זוג משמיים. סליחה לא אני וקרן אלא קרן ואני. ככה היא לימדה אותי לומר, כי זה יותר מתחשב ומנומס כלפי הצד השני. בחיי שהיא לימדה אותי כמעט כל מה שאני יודע על מערכות יחסים. נכון שהיו לי כמה קשרים לפניה אבל בהם הייתי מתנהג בשלב מסוים כמו ילד מופרע, צורח ומאבד עשתונות ואז הבחורה הייתה עוזבת. נבהלת ואז עוזבת. עם קרן זה אחרת כי היא הרבה יותר עמידה למצבי הרוח ולצעקות שלי. היא לא בורחת אלא צועקת עליי חזרה. לפעמים זה אפילו קצת מבהיל אותי שמישהי צועקת עליי. פעם אחת בזמן מריבה קרן עשתה איזו תנועה מהירה עם היד והייתי בטוח שהיא הולכת לזרוק עליי משהו, אז עשיתי תנועת התגוננות מהירה ושנינו השתתקנו והתחלנו לצחוק כי זה היה קצת מביך.

לא הייתי קרוע לה על הצורה מההתחלה כמו על החברות האחרות שלי מפעם. זה היה חשוד בעיניי כי חשבתי לעצמי שאם אני לא קרוע עליה עם כל הנשמה אז כנראה אני מרמה את עצמי וזאת לא הבחורה הנכונה להיות איתה. הייתי מקבל התקפי "אני רוצה לברוח" כדי למצוא קשר אחר אבל אף פעם לא עשיתי את זה. פשוט נשארתי ולמדתי איתה ביחד איך מנהלים מערכת יחסים בריאה. למה אני מתכוון? לזה שאנחנו יושבים ומשוחחים ואני מצחיק אותה עם המוזרויות שלי ושנינו מנקים יחד את הבית והולכים לאכול עם המשפחות ודואגים למשקל ולקלוריות.. אה, והכי חשוב, כשאנחנו שוכבים אז מביטים בעיניים ולא כמו שהיה לי פעם שעשיתי פעולה עם עצמי על מישהי. גם לריב אנחנו יודעים. פעם חשבתי שמריבות זה לחדול. אין דבר כזה לריב ולהישאר בחיים ובאמת במריבות שהתפוצצתי גם הקשר היה נגמר. איתה הכול שונה.

עכשיו אני הולך לקנות לה קפה במרכז המסחרי. היא מחכה לי על הדשא ומסתכלת על האנשים שנמצאים שם עם הילדים שלהם ובטח חושבת על הילדים שבעתיד יהיו לנו. בית הקפה הוא מאחורי הריאה הירוקה שנמצאת לא רחוק. הכל שקט מסביב ואני חושב לעצמי שבפעם הראשונה בחיים יש לי תקופה שהכול רגוע לי מבפנים. שהצרכים שלי מסופקים ומלאים ואפשר פשוט ליהנות ממה שיש, ליהנות מעצמנו. אני לא זקוק לריגושים והפתעות. לא צריך משהו מסעיר וחדש שיטלטל ויזרוק אותי לדרמה רגשית. אני מוכן להיות רגע ככה כמו שהדברים עכשיו ויש לזה ניחוח נעים כזה כמו של הרצפה הנקייה אחרי שקרן שוטפת אותה בימי חמישי כי בא לה להרגיש ניקיון. אני עובר תחת אורנים רעננים ושיחים שפזורים שם. הכול כל כך שקט ואני שם לב שגם הרוח הקלה הפסיקה פתאום ואני נמצא בנקודה שלא ממש רואים את הדשא עם האנשים וגם בית הקפה בצד השני עוד לא נראה, מין נקודת אמצע כזאת בין לבין. אין במקום אף אחד חוץ ממני. אני עוצר לרגע ומתבונן סביבי. עברתי בנקודה הזאת אולי אלף פעם אבל עכשיו זה שונה כי אני פתאום נעצר ומשתהה שם. כל אותם אלף הפעמים שעברתי במקום, בדרכי, עם התסכולים שלי על עבודה שנגמרה, על זה שאני לבד ובלי זוגיות, כועס על ההורים שלי או על העולם. ועכשיו הכל רגוע. איזה פלא. הרווחתי את זה ביושר/

ככה אני מחזק את עצמי וכבר הגוף רוצה להמשיך לנוע והרגע הזה של ההשתהות שנמשך לא יותר מעשרים שניות תכף נגמר ואני חוזר למציאות וכבר מתחיל לחשוב על הזמנת הקפה ועוד חצי צעד שאני עושה והראש מסתובב ואז אני פוגש בדבר. הדבר הזה עומד מולי. עומד בגובה של שני מטרים בערך. והנשימה נתקעת לי בריאות והבהלה יורדת במהירות לבטן ואז לאגן ואז לשרירים ברגליים ולברכיים שלא מצליחות לשאת עוד את המשקל ואני קורס לאחור ויבבה יוצאת לי מהגרון ואין סיכוי שמישהו ישמע אותה חוץ ממני ומהדבר הזה. והוא, וזה, מביט בי בשני פנסים בוהקים. אימה משתלטת עליי ואני בטוח שעתה אני חוזה בסופי שלי המתקרב. אני מבחין שמעל הייצור כלי טיס מרחף בדממה. אני לא מת ברגעים האלה והיצור מושיט לי את ידו. אין לו ידיים אבל הוא עושה זאת בדרך מטאפורית כי אני שומע את הרצון שלו בראש שלי, קורא לי לבוא איתו. מציע לי הצעה להתלוות אליו לדבר הגדול ביותר שניתן להציע לבן אנוש על פני הכדור: לנוע ברחבי היקום, לפגוש תרבויות חדשות, לחזות בכוכבים נולדים ומתים ולחצות חורים שחורים בתוך מפלי הזמן. את הכול הוא מציע לי הדבר הזה. אולי את הדבר שכל בן אנוש על פני הכוכב שלנו תהה לגביו אי פעם – האם אנחנו לבד? ועכשיו אני יודע את זה בוודאות ומציעים לי, אולי רק לי מכולם, לחזות בנפלאות שאי אפשר לתאר. אני מושיט לו את ידי והעיניים שלי דומעות מהתרגשות והנשימות שלי קצרות ומהירות ועוד רגע עובר ואני מתחיל להרגיש שקוף. המולקולות שלי מתחילות לעבור טלפורטציה לכלי הטיס שהוא החללית. הכל מוכן למסע. עוד רגע אנסוק לשמים לאטמוספירה ולחלל החיצון, אל מעבר למערכת השמש והגלקסיה. ולפני שהכול נשלם מתגנבת אליי מחשבה. קרן. אלוהים, קרן! עוד רגע אני נוטש אותה שם בדשא. הפעם זה אני שאלך, אחרי שסוף סוף יש לי מישהי שאוהבת אותי. שיודעת ומקבלת את כל כולי. איך אוכל לשבור ככה את הלב שלה? היצור הגבוה מביט בי בעיניים הגדולות שלו. הוא לא משדר לי שום דבר עכשיו. לא מנסה לשכנע אותי. רק מחכה שאחליט לבד: כל היקום או אהבה של אישה.

תמיד היה לי קשה לקבל החלטות וגם עכשיו ההתלבטות קשה ואין הכרעה. מישהו אמר לי פעם שגם לא להחליט זאת החלטה. כי אחרי בערך דקה היצור הגבוה נכנס חזרה לחללית והיא מתרוממת ונעלמת במהירות הבזק בשמיים. אני מביט למעלה, עדיין המום מכל ההתרחשות ואז שומע צעקות משחק של ילדים מתקרבים. אני מתעשת וממשיך בדרכי לקנות את הקפה לקרן שבטח מחכה עדיין על הדשא. שאני חוזר היא שואלת עוד מרחוק איפה הייתי ולמה זה לקח לי כל כך הרבה זמן. איך אוכל להסביר לה? איך אמצא את המילים להצעה שקיבלתי? וגם איך שוויתרתי על הכול, על הכול בשבילה. קרן לוקחת שלוק מהקפה ומעקמת את הפרצוף. בטח לא שמתי לה מספיק סוכר. אני מקלל בשקט אבל היא לא שומעת.