מסר בפתקה (סיפור קצר המתרחש בשני מישורי זמן שונים)

כאן ועכשיו

יום שבת בבוקר. חם לי מתחת לשמיכות ואני מזיע. אולי חלמתי משהו אבל אני לא זוכר. לוקחות לי כמה שניות, לדעת מי ומה אני ולפני כן יש בור בזיכרון. ההרגשה הזאת שאני לא יודע מה ההקשר יכולה להפחיד לרגע. אז פתאום אני נזכר שיש לי דייט היום עם מישהי. יש לי דייט היום עם מישהי בחיפה. יש לי דייט היום עם מישהי בחיפה ואין בי טיפת חשק לנסוע אליו. אני קם כאילו שאני מאחר לאנשהו, הולך לצחצח שיניים ולשטוף פנים ועל הדרך מעיף מבט במראה. אני רואה שם משהו שקשה לי להחליט אם אני אוהב אותו או שלא, מחייך חיוך מאולץ של "סליחה, אבל יש לי משהו דחוף לעשות" ונכנס לחדר המקלחת. אני לא רוצה ללכת לדייט הזה. אני לא רוצה ללכת עכשיו לפגוש בחורה שאני לא מכיר. לא בא לי. לא מתאים לי. לא נוח לי ואני הולך לעשות את זה בכל מקרה. עוברת בי המחשבה להתקשר אליה ולבטל אבל אני מתלבש ומתיז על עצמי קצת בושם, מסדר את השיער שייראה נורמאלי, יוצא אל המכונית, מניע ונוסע.
הדרך לחיפה עוברת בזרימה כזאת נעימה. השמיים ריקים מעננים ואין הרבה מכוניות על הכביש. בתכנית רדיו אני שומע על מדענים בשוויץ שגילו את התקיימותם של חורים שחורים במרחב. חורים אלה נוצרים מתוך הכלום וקורסים אליו בחזרה. כאשר חור שחור כזה נוצר הוא משמש מעין מעבר נסתר; מחילת תולעת בו יכולים להיבלע אובייקטים ולהעלם. ולאן הם נעלמים? המדענים בשוויץ לא יודעים אבל התיאוריה אומרת שהם פשוט נוסעים קדימה ואחורה בזמן.
בהדר אני מתחיל להילחץ ולהתעצבן כי הג'י.פי.אס מפסיק לעבוד וקשה לי למצוא את הרחוב שבו היא גרה. אני כועס עליה עוד לפני שפגשתי אותה, בגלל שביקשה ממני לבוא ולקחת אותה במקום להגיע על הטוסטוס שלה ישר לפאב. בסוף אני מגיע איכשהו לרחוב, מוצא את הבית ומתקשר אליה. לוקחות לה כמה דקות טובות לרדת ואז היא מופיעה, מצחקקת משהו על כך שיש לה אורחים בדירה ובטח הם מביטים בנו עכשיו ובוחנים אותי. אני מרגיש לא נח. אנחנו נכנסים לסובארו שלי ונוסעים משם.

שם ואז

יום שבת בבוקר ואני קם אל תוך המדבר על גבעה בדרום הר הנגב. אני פוסע לאיטי בצד המבנים. חבלי כביסה קשורים בין עמוד ברזל לעץ דקל שמניב פירות בוסר. כמה בגדים תלויים שם לייבוש. תחתונים של אישה. צמחי תבלין פזורים פה ושם: לימונית, נענע שמסרבת לצמוח ושיח גדול של מרווה. הבטטה ששתלנו לפני כמה חודשים מצמיחה פרחים סגולים-לבנים שמרכינים את ראשם בלילה ועתה זוקפים את קומתם לכיוון החמה, מבקשים חום. רוצים לגדול. המדבר מתחיל כאן מיד, בלי התנצלויות או משחק מקדים. כמה צעדים ואני בתוכו, חוצה גבול מטושטש בין בטון לאדמה; בין מים זורמים בצינורות, לשממה צחיחה.
אני יורד בערוץ נחל והולך בלי מטרה או סיבה. יותר טוב היה להישאר במיטה. מרגיז לצאת לטייל עם כוונה ולאבד אותה לאחר כמה צעדים. אני נמצא בתוך משהו, בתוך חוויה, מבלי להבין איזה רצון משך והביא אותי לשם. עולים בי כעס, מתח, חרדה והמדבר ריק. כולו ריק. אני מטפס על גבעה תלולה בצעדים מהירים, מעפיל בהתנשפות, השמש יוצאת מבעד לעננים ומחממת אותי. לאחר צעידה של זמן מה, אני מוצא מקום להינפש. באיזה קפל קרקע שאולי זרמו בו מים, לפני שנים רבות ועתה ניראה כמו אמבט קטן, יצוק באדמה. אני נישכב, פניי לכיוון השמש והשלווה משתלטת עליי. לפתע צל מאפיל על גופי והיא מופיעה.

כאן ועכשיו

אנחנו מגיעים לאיזה רחוב צדדי. לוקח לי איזה רגע או שניים להחנות ישר ואני חש מגושם. השמש זורחת אבל מאוד קר בחוץ. אנחנו פוסעים בשקט ומתיישבים באיזה בית קפה קטן. אני לא מעז להישיר מבט בעיניה ורק מחפש את המלצר כדי להזמין משהו לשתות. אתמול היא הציעה בטלפון, בחביבות שובבית, שנאכל איזו ארוחת בוקר קטנה. ביצה, סלט. כך אמרה עם קול מעט מצונן. אנחנו משוחחים, אם בכלל אפשר לקרוא לדבר שמתנהל בינינו שיחה. מחליפים מילים. אני שואל אותה על הקיבוץ שבאה ממנו. מה הם מייצרים שם, והיא אומרת "שעוני לחץ". אם היו מחברים לי עכשיו שעון לחץ אז המחוג היה עומד על המקסימום. כמו בסרטים עם הצוללות לפני הטביעה, כאשר גוף הצוללת עומד להתפקע תחת מעמסת המים. טוב ששנינו מורים בבית הספר. היא מחנכת כיתה ד'. ככה לפחות יש לנו על מה לדבר. ישנם רגעים כאלה במהלך השיחה שלרגע אנחנו סתם שני בני אדם שיושבים וחולקים איזה רגע, פיסת מציאות. וישנם רגעים בהם אני חש כל כך מנותק מעצמי, כל כך נמצא שם פיזית אך נעדר רגשית, כאילו רק בובה יושבת במקום שלי ומתוכנתת לשאול שאלות ולענות תשובות בלקוניות. החרדה מציפה אותי ונרגעת, כמו גלים בים. הבטן שלי מתחילה לכאוב ומידיי פעם אני משחרר נפיחה חמה ושקטה, עם ריח רע מאוד, של משהו שממש השתבש שם בפנים. אין דבר שמתמשך בשיחה שלנו. אין רצף או חוט שמקשר בין הדברים. הכול מרגיש כמו קופסאות פלסטיק עם ריח זול. ברגע מסוים אני חייב ללכת לשירותים ולשחרר את כל הגיהנום שהצטבר לי שם. לוקח לי משהו כמו רבע שעה עד שאני חוזר, בשביל למצוא את הכיסא שלה ריק וכמה מטבעות על השולחן עבור הקפה ששתתה.

שם ואז

הדמות שלה מסתירה לי את השמש ואני רואה בתחילה את קווי המתאר של הגוף, של השיער. רק אחר כך, עיניי מתרגלות ואני מזהה אותה, את הבחורה שגרה מולי ויצאה גם היא לטיול בבוקר ובחרה ללכת בנתיב דומה, להגיע אליי ולמצוא אותי. היא מתיישבת ומוציאה מתוך בד שכרוך סביבה בקבוק עם תווית של עארק ומציעה לי לשתות. יש בבקבוק מים אבל עקבות העארק עדיין ניכרים על הפייה ואני שואל האם באה לחגוג כאן, בהרים, עם שאריות אלכוהול. היא צוחקת. אנחנו צוחקים. היא כל כך יפה. יש לה לחיים כאלה תפוחות ושפתיים בשרניות. היא לבושה ברישול אבל החן שלה יוצא דרך הבגדים ומחייך אליי. לא מהבנות המוקפדות-מטופחות. משהו הומלסי כזה, פשוט. אנחנו הולכים זה לצד זו במדבר החשוף, כמעט ולא מדברים וגם אם דיברנו על דבר מה, שכחתי. היא מהמהמת על הערותי בהסכמה. בכל פעם שאני אומר דבר מה היא מביטה בי בעיניים חומות ויפות ומהמהמת. אני אוהב את זה שהיא מביטה בי. יש משהו נקי בללכת עם מישהו בשביל במדבר. משהו מזוקק, כאילו כל העולם נוצר רק עבורנו. אני מתרגש ללכת לידה, כמו נער בתיכון. לעיתים הידיים שלנו נוגעות זו בזו שאנו מתקדמים.

כאן ועכשיו

אחרי שהבחורה הלכה, פתאום אני מרגיש טוב יותר. הבטן שלי כבר לא כואבת והשמש יוצאת קצת מבין הבניינים ומחממת אותי. אני מזמין סיידר תפוחים חם והמלצר מניח כוס ומפית נייר עם כפית ארוכה. אני מביט במפית ובלוגו שמודפס עליה. כתוב coffee house וישנו מן ציור של בית ירוק ובתוכו ספל קפה גדולה. ואני יושב שם ולא מצליח להזיז את המבט שלי מהמפית. אני מסתכל סביב והזמן, כאילו מאט את מהלכו סביבי. העלים מסתחררים באויר ממשב רוח שהגיע מן המערב. מכונית נוסעת ברחוב בקושי חמש קמ"ש. אישה עם כלבים צועדת באיטיות ואני שואל את עצמי אם כולם באמת כל כך רגועים השבת. על הריצפה יש עט שמישהו הפיל, אולי המלצר. אני מרים אותו ומוצא את עצמי כותב את הדברים הבאים על המפית:
"אל צמתים חשובים מגיעים שוב ושוב, עד שפונים בפנייה הנכונה."
לאחר שסיימתי לכתוב אני שם לב שהמאורעות סביבי חזרו להתקיים בקצב רגיל. אני משוכנע ברגע זה שאני הוזה. אני קורא את הדברים שכתבתי ופתאום עוברת בי תחושה חזקה של דה ז'ה וו. פעם כבר קראתי מילים אלו. חלק מהמסר הזה כבר קראתי במקום כלשהו אבל איני מצליח להיזכר היכן.

שם ואז

הימים חמים במדבר והלילות קרים. הקשר ביני ובינה מתפתח ואנחנו כבר נחשבים לזוג. יום אחד אני והבחורה שפגשתי יוצאים לטייל. אנחנו הולכים בשממה. לעיתים משוחחים ולעיתים שותקים. יש רגע כזה שנוצר בינינו פער. היא עוצרת להביט באיזה מחזה ואני ממשיך לצעוד. אני צועד במרץ, לא יודע למה. אחרי שהלכתי לבד כמה דקות אני מסתובב ומביט לאחור ורואה אותה יושבת, מסתכלת על הנוף. אני חושב לעצמי שהיא בטח רוצה לנוח. אחרי עוד כמה צעדים אני מוצא מקום מוצל מתחת לעץ שיטה ועוצר לשבת כדי לפרוס לנו את ארוחת הצהריים. גבינה, ביצה קשה, טחינה וירקות. אני מביט ורואה אותה מתקרבת, עוד מעט נאכל ונתמלא באנרגיה טובה. כאשר אני מרים את עיניי מההכנות אני שם לב שהיא נעלמה. כאילו עברה אותי ואת העץ והמשיכה הלאה. אני קם ממקומי ומתחיל לרוץ יחף שכן חלצתי את גרביי ונעליי כדי לאוורר אותם. אני רואה אותה במרחק מאתיים מטרים ממני, הולכת בחזרה לכיוון הקיבוץ. אני צועק את שמה ורץ. רץ וצועק את שמה. האבנים לא מאפשרות לי לרוץ מהר וברגע מסוים אני מסתובב ורץ חזרה לעץ כדי לנעול את הנעליים. זה לוקח לי דקות ארוכות ושאני מחדש את הריצה בכיוונה היא כבר רחוקה. בהתנשפויות, בזיעה ולבסוף בחירחורים אני מגיע מאה מטרים ממנה. צועק שוב ושוב. לא ייתכן שהיא לא שומעת. ממשיכה להתקדם כאילו אני אוויר. הריאות שלי כואבות. הגוף שלי כואב. הרגליים שלי פצועות עוד מהריצה היחפה. "תעצרי! חכי!" אני צועק לה ביאוש. שום תגובה. חמישה עשר מטרים ממני היא מסתובבת אליי עם עיניים אדומות מבכי. "לא חיכית לי" ככה היא אומרת מבעד לדמעות. "לא חיכית". היא מסתובבת וממשיכה ללכת, משאירה אותי לבדי. אני חוזר מוכה הלם לארוחה מתחת לעץ השיטה. עצב וכעס משתלטים עליי ואני זורק אבנים על דופן של ערוץ הנחל בו אני יושב. לפתע נפער שם בור קטן. אני מסתכל בתימהון וניגש. זאת מן מחילה קטנה שהיתה מכוסה באבנים ועכשיו גלויה לעין. אני מבחין במשהו לבן שמונח שם, מכניס את ידי ושולף מפית נייר דהוייה עם סמל בצבע ירוק של ספל גדול בתוך בית ושם של בית קפה. משהו כתוב על המפית.

כאן ועכשיו

אני נוסע חזרה הביתה בתחושה של כלום. מרגיש מנותק מעצמי. לא, בעצם אני מרגיש קרוב עד אימה לעצמי. קרוב לבדידות, לכעס ולעצב. שונא את עצמי על שנסעתי לפגוש מישהי, שכלל לא רציתי לעשות כך מלכתחילה. בדירתי אני מסתובב בחוסר שקט. אין בי מנוח ואני יוצא לטיול רגלי ומגיע לחורשת הפקאנים בשדות העמק הקרובים לביתי. שם אני שוכב במקום כלשהו, רחוק מעיניהם של בני אדם אחרים. האדמה מיטיבה איתי כאן, במקום הזה. מקום של מרפא. פעם, לפני חודשים רבים, הרגשתי תחושה דומה, לאחר שננטשתי במדבר גדול. נותרתי עם עצמי ממש כמו כאן ועכשיו. הבחורה שאהבתי שם ואז, הלכה לדרכה בגלל שלא חיכיתי לה. איך יכולתי לדעת? איך יכולתי לנחש? נחל מים קטן זורם לידי, נשפך לתוך צינור ביוב. אני זוכר שרדפתי אחריה, שניסיתי לדבר על ליבה, לברר מהו פשר כעסה. מהו החטא שחטאתי. זה קרה כבר לפני שנה וחצי. אבל דבר נוסף קרה ביום ההוא במדבר. קיבלתי מסר כלשהו, על מקום שעליי לבקר בו שוב ושוב עד שאפנה בפנייה הנכונה. אני ממשש את כיס מכנסיי ומוציא את המפית הלבנה. צמרמורת עוברת בי, מטלטלת את גופי. אני ניגש אל הנחל הקטן ומשליך את המפית והיא נסחפת עם הזרם, נעלמת בתוך צינור הביוב.