אני נמצא באיזשהו מקום. באיזשהו צומת. זה קצת מלחיץ לעמוד בצומת. כמו להיתקע עם המכונית כשהתנועה זורמת. הרכב שלי נתקע ואני מדליק ארבעה מהבהבים, יוצא מהמכונית, פותח את מכסה המנוע כאילו יש באמת מה לעשות, כאילו אני יודע מה לעשות, ומתבונן. עצם העובדה שמכסה המנוע פתוח מאותת לנהגים האחרים שיש לי בעיה. חלקם לא רואים
לחזי לא היה יום מוצלח היום. בבסיס חיל האויר שבו הוא משרת, הוא לא מצא שפה משותפת עם איש הקבע במחלקה שלו. חזי היה טכנאי מטוסים. חצי מבחירה וחצי מאילוץ בגלל שהוא בן יחיד ואימא של חזי לא מוותרת עליו כ"כ בקלות. איש הקבע צועק עליו: "תתעורר! תקום! תתאפס על עצמך!" בגלל שחזי קצת אדיש.
מה שבטוח הוא שכל העניין קרה כאן בקרבת מקום. אתם בטח מכירים את המקום הזה. זה מין גן בוטני ענק שהקימו בתוך השטח של המיכללה לחינוך, והגן הזה מתפרש על שטח של עשרות דונמים ויש שם המון צמחייה מכל מיני סוגים, עם ירוקי עד וגם נשירים. ושבילים. המון שבילים מרשתים את הגן הזה. ומה שיפה,
כאן ועכשיו יום שבת בבוקר. חם לי מתחת לשמיכות ואני מזיע. אולי חלמתי משהו אבל אני לא זוכר. לוקחות לי כמה שניות, לדעת מי ומה אני ולפני כן יש בור בזיכרון. ההרגשה הזאת שאני לא יודע מה ההקשר יכולה להפחיד לרגע. אז פתאום אני נזכר שיש לי דייט היום עם מישהי. יש לי דייט היום
פתאום הייתי מסוגל לחזור בזמן. עליתי על דרך נפלאה לחזור לעבר ולהיות צופה על החיים של עצמי. אני רוצה לספר על הקפיצה הראשונה שלי למושב בית שערים, המקום בו נולדתי. לא היו לי כמעט זכרונות ילדות משם ורציתי נורא לגלות מה היה. אז קפצתי לתקופה שהייתי בן 10 והסתתרתי בין השיחים במושב. ראיתי אותי קונה
שוב התעוררתי ומצאתי את עצמי כאן. עוד פעם מחסלים אותי עם טיל נגד טנקים, ואיך שהעשן מתפזר אני מוצא את עצמי בפוזיציית ההתחלה, מחכה לאותו דבר שכבר יתחיל. אני יושב במקום מרוחק, בתוך מגדל גבוה שעשוי ברזל ובטון ומשקיף לעבר שדות. יש לי מדים אפורים כאלה, וקסדה שחורה, ויש לי מכונת ירייה שאף פעם לא
אני וקרן, אין עלינו. זוג משמיים. סליחה לא אני וקרן אלא קרן ואני. ככה היא לימדה אותי לומר, כי זה יותר מתחשב ומנומס כלפי הצד השני. בחיי שהיא לימדה אותי כמעט כל מה שאני יודע על מערכות יחסים. נכון שהיו לי כמה קשרים לפניה אבל בהם הייתי מתנהג בשלב מסוים כמו ילד מופרע, צורח ומאבד
לאחר שסיים את משמרתו כמאבטח בכניסה לגרנד קניון, הלך עזרא לבת זוגו שירלי שעבדה במוקד האבטחה והניקיון. עזרא שאל את שירלי אם היא מוכנה לקראת מחר והיא אמרה שכן. עזרא היה היחיד שנתן לה תשומת לב ומבחינתה של שירלי היתה זו אהבה. לעיתים, לאחר שעזרא היה מסיים את משמרתו בלילה ונועל את החנות, היו שניהם
השיעור הפרטי אמור להתחיל בעוד ארבעים דקות. הבטן שלי מקרקרת כי לא אכלתי כלום מהבוקר. התנועה לכיוון יקנעם זורמת והבטן עושה קולות שכבר אי אפשר להשתיק עם מים ובננה. תחושת עצבנות מטפסת לי בנשמה. ההיגיון כבר מתחיל להיות ממני והלאה. הדלק של הגוף נגמר. בהחלטה של רגע אני עוצר באזור התעשייה כדי לקנות משהו לאכול.
"זאת המשימה שלך והגורל של כולנו תלוי בזה" ככה אומר לי המלך. הלב שלי דופק חזק ואני מרגיש שהעיניים של כולם מסתכלות עליי. אף אחד לא אומר כלום. הבת של המלך קמה ונותנת לי מטפחת רקומה. הייתי במעמד הזה כבר כמה פעמים. הסתכלתי על נסיכות עם שערות בלונדיניות שנותנות מטפחות עדינות לאבירים בשיריון. לפעמים האבירים