השיעור הפרטי אמור להתחיל בעוד ארבעים דקות. הבטן שלי מקרקרת כי לא אכלתי כלום מהבוקר. התנועה לכיוון יקנעם זורמת והבטן עושה קולות שכבר אי אפשר להשתיק עם מים ובננה. תחושת עצבנות מטפסת לי בנשמה. ההיגיון כבר מתחיל להיות ממני והלאה. הדלק של הגוף נגמר. בהחלטה של רגע אני עוצר באזור התעשייה כדי לקנות משהו לאכול. עדיף לאחר קצת ולהיות רגוע. ככה אני חושב לעצמי בזמן ההמתנה ברמזור של הולכי הרגל. ביני ובין שווארמה וערימות של חמוצים מפרידים כמה פסים לבנים של מעבר החציה ורמזור שלא רוצה להתחלף. בקרת השליטה לא נותנת בשעות העומס עדיפות לאנשים מורעבים.
לבסוף, אחרי איזה חמש דקות, האור מתחלף ואני מרים רגל באויר וכבר הולך לחצות את הצומת ואז המכונית האחרונה עוברת ביעף, באדום מלא וכמעט דורסת אותי. המכונית הזאת היא וואן לבן וגדול. משאית קטנה. הן זריזות המכוניות האלה, מצוידות במנוע טורבו שיכול להזניק אותן למהירויות גבוהות בזמן קצר. אני יודע כי נהגתי באחת כזאת פעם. הוואן הזה עובר בערך שלושה ס"מ לידי, במסלול הכי קרוב לשפת המדרכה. אני מרגיש את העוצמה. מסה של מתכת חולפת במהירות של מאה ושלושים קמ"ש ולשבריר שנייה יש לי איזו תחושה משונה, כאילו כוח בלתי נראה נגע בי וחלף לו. אני מרגיש צמרמורת.
נראה שלאחר שהוואן חלף, הכל נרגע ושאר המכוניות עומדות וממתינות. אני חוצה במהירות ומרגיש איך תחושת הרעב שלי מתעצמת עם כל צעד. בתוך השווארמה יש הרבה אנשים. חלקם יושבים בשולחנות ומשוחחים ואחרים אוכלים בעמידה, ממלאים את הפיתות בטחינה וחמוצים. אני מושיט את היד לידית הדלת ולוחץ. הדלת לא נפתחת. אני לוחץ חזק יותר, מושך עם כל גופי, עם פניי, מנגח אותה אבל זה לא עוזר. אין תזוזה. אף אחד בפנים לא מביט לעברי, לא מזהה את הניסיונות שלי להיכנס. אני מביט לכאן ולשם, ניגש שוב לדלת הזכוכית, צועק ומנפנף בידיי. המוכר מביט לעברי אך לא מגלה סימנים שהוא מבחין בי. עכשיו אני משתולל, דופק על החלונות, צועק לאנשים בפנים. הם יושבים עשרה ס"מ ממני, שותים קפה שחור בכוסות קטנות, מעשנים סיגריה. מתעלמים ממני.
משהו חזק מכאיב לי מבפנים. משהו ננטש בתוכי. הילדה שהייתי בדרך אליה קודם, סיפרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו על חרם שהילדים בכיתה עושים לה. אני כל כך מרחם עליה. אין דבר יותר גרוע מכך שמוקיעים ומנדים אותך מחברה של בני אדם אחרים. פתאום שני אנשים קמים מאחד השולחנות, זורקים פחיות בירה ריקות ומפיות נייר לפח האשפה. הם מודים למוכר ופותחים את דלת הכניסה. אני מנצל את ההזמנות וכאשר הם חולפים על פניי אני אוחז בידית בשביל להיכנס. הדלת מושכת אותי בכוח בלתי יתואר, כמעט עוקרת את זרועי ממקומה. משהו מוזר מאוד קורה. זה ממלא אותי אימה ואני חש גלי חום עולים בי. בהחלטה של רגע אני מתקשר לילדה של השיעור הפרטי, לבטל אותו. הטלפון עושה סימנים של חיוג אבל שום צליל לא נשמע. "טלפונים מחורבנים" אני חושב ומוציא את הסוללה כדי לאפס אותו וחוצה את הכביש כדי לחזור למכונית. עכשיו גם המכונית לא רוצה להיפתח. המפתח מסתובב אבל הכפתור לא נענה לו. אני מרגיש שוב את הבהלה עולה בתוכי, מנסה שוב ושוב, גם בדלת של הנוסע אבל ללא הועיל. אולי מישהו יוכל לעזור לי, ככה אני חושב לרגע. אנשים הולכים ברחוב, בעיקר הייטקיסטים שחוזרים הביתה מיום העבודה, מחוברים לטלפונים שלהם. אני פונה למישהו. סליחה. סליחה אדוני, סלח לי לרגע. הוא מתעלם וממשיך ללכת כאילו לא שמע אותי בכלל. אחר כך יש אנשים נוספים שבאים. גם הם מתעלמים. אני מרגיש נבגד, נטוש, רעב. כאילו עושים עליי חרם. אבל בעיקר חרדה איומה על כך שאני לבד. על כך שדברים מוזרים קורים לי בדקות האחרונות ואין לי איך להסביר אותם. אני מנסה עוד לעלות על האוטובוס הביתה אבל גם שם הדלת נטרקת לי בפרצוף.
אני צועד בצדי הכביש והמכוניות טסות לידי. אין פנים בתוך החלונות ורק עמודי החשמל והשמיים משתקפים בהם. איזה עסק ביש. משהו לא טוב קרה. משהו לא טוב קורה כרגע, עכשיו. אני הולך בדרך עפר והשיבולים הזהובות נעות ברוח לידי. בהושטת יד אני נוגע בהן קלות ומקשיב לאיוושתן. הפסיעות האלה שאני לוקח, שהגוף שלי לוקח אותי, הן מכניות. אני חוזר הביתה והכול יסתדר. ככה אני מנסה להרגיע את עצמי. בסוף יתברר שהמנעול במכונית הלך ובצירוף מקרים גם הטלפון שבק חיים. כן זה הסיפור. כנראה הייתי כל כך עצבני שגם האנשים חשו בזה והתעלמו ממני. תמיד זה ככה. העולם מחזיר לך מה שאתה משדר אליו. אבל איך לא הצלחתי לפתוח את הדלת לשווארמה? ולמה האוטובוס סגר בפניי את הדלת וברח? האימה שוב חוזרת אליי. אולי אני בתוך חלום ותכף אתעורר. אני נזכר בילדה שאליה נסעתי כשהחלטתי לעצור לאכול. אני מלמד אותה אנגלית אבל היא לא קולטת כלום. בדרך כלל היא מסתובבת על כיסא המחשב שמאלה וימינה עד שאני חוטף כאב ראש ומתעצבן עליה. משום מה היא אוהבת אותי וגם ההורים שלה בטוחים שהמפגש אתי יכול לסייע לה. לי יש ספקות לגבי זה. בשיעור האחרון היא סיפרה לי שלפעמים היא משחקת ברוח רפאים. הולכת במסדרונות בית הספר ומדמיינת שהיא מתה ועכשיו הרוח שלה משייטת בין הכיתות ומפחידה את הילדים. היא סיפרה לי את זה וביקשה שלא אגיד לאבא ואמא. לא רוצה להדאיג אותם כי גם ככה הם לחוצים.
בקרבת טבעון נמצאים בתי העלמין ואני מגיע לשם לאחר הליכה ממושכת. במקום חונות מכוניות רבות, יש כאלה שגם חונות בשולי הכביש המהיר. כנראה הלוויה של מישהו חשוב. אני פונה לשם מתוך סקרנות ומפלס את דרכי בין האנשים. את כולם אני מכיר אבל לא פונה אל אף אחד. מורכני ראש הם צועדים אל חלקת הקבר החדשה. פתאום אני רואה בני דודים רחוקים, חברים מהצבא שהקשר עימם נותק לפני שנים, אנשים שלמדו אתי בתואר הראשון. בראש הטור עומדים ההורים שלי ואחיותיי. הם בוכים בצער ואני רוצה לנחם אותם. אבל משהו עוצר בעדי. אמי עוד מורידה את הסדין מהאדם המת ששוכב באלונקה ומנשקת אותו על פניו. נפרדת לשלום. זה אני שוכב שם. אני מזהה את הפנים כאילו זאת תמונה של עצמי ישן. מישהו אומר בצד שהמכונית שפגעה בי אפילו לא עצרה. שהנהג לא הרגיש בכך. המכה שהמראה הצדדית נתנה לרקת הראש היתה כל כך נקייה שהגוף צנח ללא רוח חיים על המדרכה. אפילו לא היה דם.
ההלוויה מתפזרת. בטח יגישו עוגות שמרים טובות הלילה בבית הוריי. בשביל הנחמה. אני קם וממשיך ללכת בלי מטרה או כיוון. סובארו ישנה, דומה לזאת שלי עוצרת ומישהו פותח את החלון ומזמין אותי לעלות. הוא נוסע למסיבה בחוף נחשולים. שאני חושב על זה, פעם כתבתי ביומן שאני מבקש שלאחר מותי ישרפו את גופי וישליכו את אפרי לים בחוף הזה. מעניין למה לא מילאו אחר בקשתי. אולי עוד לא מצאו את היומן.