מי אני

שמי נמרוד בלוג, מקריית טבעון בה נולדתי וגדלתי, בן זוג לנעמה ואבא לנוגה נווה ונטע.
בהכשרתי אני עובד סוציאלי ומנחה קבוצות. הפרנסה והאהבה שלי היא לטפל בגברים בקליניקה אחד על אחד ודרך קבוצות גברים ואני מאמין שגברים נמצאים בתהליך חשוב של ריפוי עצמי בזמן הזה אחרי שנים של הסתרה. בעקבות חוויות חיים אלה הפכתי לאדם שאני היום.

עברו עלי במשפחה ובמקום בו הרגשתי אהוב ומוגן. אלה הן אבני הבניין הבסיסיות והחשובות ביותר שקיבלתי וגם בהווה זה מקור כוח ואנרגיה שעדיין מזין אותי שאני זקוק לכך.
לאחר שעברתי דרך כעס ודרך סליחה על חוויות שעברתי בילדותי, הבנתי שהמקום הנכון עבורי הוא פשוט להתבונן בחוויות אלו ולראות אותן כפי שהן. ככה הדברים קרו וכעת בתור אדם בוגר בעל רצון ויכולת השפעה על חיי, אני הוא המעצב.

חוויתי הרבה כאב ואכזבה מהתרסקות התדמית שבניתי לעצמי על עצמי כחייל קרבי, לוחם וגיבור אך בו בזמן, יחד עם הסבל שעלה ממני, התחברתי למקום עדין בתוכי שכותב שירים, מתחבר לרגשות, מבקש עזרה ונפתח לעולם הגדול.

בטיול הגדול הראשון שלי לארצות הברית רציתי להוכיח לעצמי ולעולם שאני מסוגל להסתדר לבד, להתגבר על מכשולים ואתגרים ולנסוע למקום בלתי מוכר בעצמי. יותר מכל רציתי לתקן את החוויה לעצמי את חווית הצבא שלא הייתה מספיק מאתגרת ומשמעותית עבור עצמי. בארה"ב גיליתי כמה חשובה לי התמיכה והעזרה של אחרים ועד כמה אנשים טובים באמצע הדרך נותנים משמעות להתקיימות שלי בעולם
במסע השני שלי לניו זילנד החלטתי לחצות את איי המדינה על אופניים עם כל הציוד הנלווה. 

זה היה מסע קשה פיזית ומנטלית לאורך מאות קילומטרים וגם שם הבנתי שוב, בצורה חזקה יותר, את משמעות המשפט "לא טוב היות האדם לבדו". הבנתי שהדבר המשמעותי ביותר בחיי הוא הקשרים שאני יוצר והדרך שלי להשתייך , להיות נאהב לאחרים ולהעניק אהבה לאחרים.

בדרום הר הנגב ליד צומת שיזפון נמצא קיבוץ קטן ומיוחד המגדיר את עצמו כ"בית ספר ללימוד האדם את עצמו וסוד שיתוף הפעולה עם האחר". שם העברתי שנה מחיי בבניית בתי בוץ, עבודת חקלאות ועבודה במפעל הקטן לייצור מאכלים אורגניים. בנאות סמדר למדתי לעצור את המרוץ, לחיות בנחת, להיות חלק מקבוצה שנעה יחד לקראת מטרות משותפות, להתמודד עם קשיים ותסכולים אך הדבר החשוב מכל שקיבלתי היה היכולת שלי לבטוח בעצמי ובכישוריי ולא לפחד לעשות טעויות ולהיכשל שעד זמן זה מאוד נרתעתי מלעשות שגיאות והן נתפסו כמשהו איום ומחרב.

אף אחד לא מלמד אותנו מה נכון לנו לאכול, איך להיות הורים ואיך להיות בזוגיות. זה משפט ששמעתי ואני מאוד מאמין בו. תמיד חששתי מלהיות לבד. כאשר הייתי לבד הפכתי למסכן תלוש, ומשועמם. רציתי מישהי לאהוב אך למעשה חיפשתי בובה או אובייקט כדי שיציל אותי מהחרדות והתהומות שבתוכי. ולכן בקשרים הזוגיים שיצרתי הייתי תלותי, קנאי וילדותי. לא יכולתי לדבר בצורה כנה ואמיתית על רגשותיי, הייתי אובססיבי להיות רק עם בת הזוג, הזנחתי את עצמי מבחינת ספורט, תחומי עניין וקשרים עם חברים. הכל סבב סביב האישה עימה הייתי. 

כל הקשרים האלה נועדו לכישלון וכיום אני מודה על כך כיוון שהיו מובילים כנראה לגירושין לאחר תהליך מעמיק שעברתי הבנתי והרגשתי עד כמה חשוב לי לאהוב, לבטוח ולהזין את עצמי לפני הקשר הזוגי הבא, למדתי להיות עם עצמי, לתת לי ולצרכים שלי מקום ורק אז הגיעה נעמה שהפכה להיות זוגתי ואם ילדיי ועימה אני מנהל מערכת יחסים שבה הקולות של שנינו יכולים להישמע, גם בתקופות מאתגרות.

כאשר חזרתי לקריית טבעון אחרי שנה בנאות סמדר, רוב חבריי כבר היו בזוגיות, התחתנו או הביאו לעולם ילדים. הם היו במקומות אחרים ובמציאות שונה. אמנם שמחתי לחזור למקום המוכר שבו גדלתי אך חשתי מנותק, לא שייך ובודד. במקביל להתחלת לימודי באורנים במסלול להנחיית קבוצות, הייתי משוטט בלילה ברחובות הריקים, חושב לעצמי מחשבות ומעבד את התחושות והרגשות המורכבים אשר שכנו בי.

לילה אחד שטיילתי עם חבר, הגענו ליער השומרים (מקום יפה ושקט בטבעון) וראינו אש מדורה דולקת וסביבה יושבים גברים ומשוחחים ביניהם. התקרבנו והגברים הזמינו אותנו לשבת עימם. כך התוודעתי לראשונה למעגל הגברים. הופעתי למעגל זה באופן קבוע בשנה וחצי שלאחר מכן בקביעות. המעגל נסך בי תחושת ביטחון, שייכות לקבוצה אוהבת בה מקבלים אותי כפי שאני וגם התאפשר לי להביא אתגרים ושאלות בחיי בנושא פרנסה, מציאת זוגיות וכיוון בחיים.

לאחר "שהמעגל הפרא" (בגלל שהתקיים ללא הנחיה מובנית) הגיע לסיומו הטבעי, החלטתי להקים מעגל חדש יחד עם שותפי וחברי צביקה מעטו. במעגל הראשון הופיעו 4 גברים. שנה לאחר מכן היו 7 גברים ושנה לאחר מכן כבר פתחתי מעגל בחיפה ולאחר מכן באשדוד, חדרה ועוד נוספים כאלו בטבעון.

מעגלי הגברים הפכו למשלח יד, לדרך חיים ולאהבה עבורי ואני מאמין בהם בכל לב. יש משהו בישיבה הגברית מסביב לאש, באינטימיות שבה גבר יכול לומר מה הוא מרגיש ולמה הוא זקוק שמביאה ריפוי גדול לגברים אשר מצטרפים.

בגיל 35 הפכתי להיות אבא לנוגה ושנתיים וקצת לאחר מכן באו לעולם נטע ונווה התאומים ועשו את נעמה ואותי הורים במשרה מלאה. קשה לי לתאר במילים מה זה להיות אבא לשלושה ילדים כ"כ קטנים אבל דבר אחד בטוח – זה כיוון אותי להיות במגע ובהקשבה לצרכים ולרצונות שלי יותר מבעבר. כאשר אני דואג וקשוב לעצמי הילדים ונעמה מרוויחים מישהו מוביל, שחי בתשוקה וגם לא מפחד לומר סליחה ולהשתנות.

דברים שאני כותב ומפרסם

סיפורים קצרים שכתבתי

רעמים תת-קרקעיים

רעמים תת-קרקעיים רשמים שלי על הקושי בקבלת החלטות אני נמצא באיזשהו מקום. באיזשהו צומת. זה קצת מלחיץ לעמוד בצומת. כמו להיתקע עם המכונית כשהתנועה זורמת.

המשך קריאה »
דילוג לתוכן