מה שבטוח הוא שכל העניין קרה כאן בקרבת מקום. אתם בטח מכירים את המקום הזה. זה מין גן בוטני ענק שהקימו בתוך השטח של המיכללה לחינוך, והגן הזה מתפרש על שטח של עשרות דונמים ויש שם המון צמחייה מכל מיני סוגים, עם ירוקי עד וגם נשירים. ושבילים. המון שבילים מרשתים את הגן הזה. ומה שיפה, שהתפתחה בו עם השנים מערכת אקולוגית של בעלי חיים קטנים וציפורים נודדות וגם כאלה שגרות שם דרך קבע ועכברים וחתולי רחוב שהפכו להיות חתולי גן בוטני. אנשים עבדן קשה בשביל שהמקום הזה ישגשג ובאמת הוא ניראה ממש טוב עם כל הירוק הזה. כמו עולם ומלואו.
מה שמוזר זה הבנאדם שמגיע לשם באחד הימים. הוא לא אחד מעובדי הגן וגם לא אחד הסטודנטים לביולוגיה שעושים שם עבודות מחקר. מה שמוזר זאת העובדה שהוא ראש החוג לפסיכולוגיה והוא עומד איפשהו במרכז הגן, הרחק מעיני האנשים. אין בעיה עם זה. אין בעיה רק מה שמוזר זה שכבר שעה שהוא עומד שם. קפוא ולא יכול לזוז. במשרד הטלפון מצלצל בלי הפסקה כי צריכים תשובה מאיזו וועדה ועליזה המזכירה שלו רושמת הודעות וכבר ביטלה את הישיבה של הצהריים שהיתה אמורה להתחיל לפני רבע שעה ואין לה מושג איפה הוא. למעשה הוא עומד פחות ממאתיים מטר בקו אווירי ממנה ומהמשרד אבל מבחינתה הבנאדם יכול להיות בכל מקום. אין מצב שהוא נעלם, אף פעם הוא לא עשה משהו כזה. בגלל זה המצב הזה, שעליזה היא אחת הראשונות שמרגישה אותו הוא משונה קצת. עליזה בחורה עם אינטואיציות טובות אבל גם עם הרבה על הראש בתקופה האחרונה. עם הילדים והבעל והאוברדרפט שמחכה לה בבנק ולכן היא לא מצליחה לקשר את התחושה המאוד לא נוחה שהיא מרגישה כרגע לבין האיש הזה, אליעזר, הבוס שלה שעומד בגן הבוטני, מרחק מאתיים מטר ממנה.
והאיש הזה אליעזר, עומד שם ובוהה סביבו. לא יודע כל כך מה לעשות. מסתכל בעצים. הרוח מזיזה את הענפים לכאן ולכאן. הכול שלו ורגוע. אין טלפונים סלולרים שמטרטרים, אין מחוייבות, אין את האישה והילדים שכל הזמן צריכים ממנו משהו. פרופסור אליעזר שוורץ. מרצה, מטפל, איש משפחה, חוקר מח, ראש חוג. כל התארים האלו עפים עכשיו יחד עם העלים שנושרים ומתפזרים על האדמה בגן הבוטני.
בנתיים העולם מסתובב על צירו כרגיל. כבר צהריים ופרופסור שוורץ לא חוזר למשרד. אשתו אריאלה נכנסת לתמונה. עליזה אומרת לה, "תשמעי לא מוצאים את בעלך, הוא נעלם". והילדים חוזרים מבית הספר, אמא אומרת להם שהשאירה אוכל במקרר, "רק תחממו במיקרוגל". והיא יוצאת לכיוון המכללה, לא יודעת בדיוק מה יקרה, היא בחרדה. המכונית של בעלה עומדת בחנייה הרגילה שלו.
אליעזר מסתובב בנתיים בגן הבוטני. הוא מריח פרחים, נוגע בצמחים מטפסים, כולו מוקסם מן הטבע ויופיו. שנים הוא לא לקח איזה רגע כזה לעצמו. בכלל הוא לא זוכר מתי היה לו זמן בין כל המחוייבויות שיש לאדם במעמדו, סתם לעצור רגע ולהביט. פשוט להביט. הוא לא חושב כרגע על אשתו ולא על הילדים שלו ולא על היוקרה או על המעמד שלו. לא מעניין אותו שדואגים לו ושכבר מתחיל להחשיך. הוא פשוט מטייל לו בגן הבוטני והרצון היחידי שיש לו זה להעלם.
אבל הוא לא יכול להעלם, לפחות ככה טוען ראש החוג לכימייה במחקר חדש על מולקולות מורכבות. להעלם הוא לא יכול אבל להתחבא דווקא כן. הצוות של הגן הבוטני מתקרב ואליעזר שומע את הקולות אז הוא מחייך לעצמו מן חיוך כזה – ממש כמו שילד בן שמונה מחייך שהוא חושב על הרעיון הכי טוב בעולם – ורץ למצוא מחבוא. ככה זה. אדם בן חמישים ושתיים רץ בגן הבוטני, מחפש מחבוא, מתחמק ומסתתר בין שיחים, לא רוצה שימצאו אותו. כמה זה מענג לשחק מחבואים עם עצמך. הצוות של הגן בא לזרוק גזם צמחים ובכלל לא מחפש אותו. מישהו סיפר לאחד מהם שמחפשים איזה פרופסור שנעלם מהמכללה וזה קצת מצחיק שהוא עומד במרחק של עשרים מטר וצופה בהם. הצוות של הגן מסיים לשפוך את הגזם וממהר להסתלק וללכת הביתה לנוח. אנשים אוהבים לנוח בבית.
אחרי שהמכללה מתרוקנת אליעזר מתחיל להיות ממש רעב. הוא חוזר למשרד ומסתכל טוב טוב שאף אחד לא רואה אותו. יש קצת כסף קטן במגירה בשולחן הכתיבה והוא מוציא כמה חטיפים וכוס קפה במכונות של הסטודנטים. פתאום הוא מרגיש בוגד, הוא מרגיש שהוא בוגד בטבע ובגן הבוטני שקיבל אותו כ"כ יפה וככה הוא חוזר למודרנה ולאוכל הסינטטי והופך להיות שוב כאחד האנשים. הוא מבין שהוא קצת לא נורמאלי כרגע אבל זה בכלל לא משנה שום דבר בשבילו. אחרי שהתלבט רגע בינו לבין עצמו הוא אוכל מהר את החטיפים וגומע את הקפה ואז חוזר לגן הבוטני. הוא מסתובב שוב בשבילים. הכל חשוך וכמעט שאין ירח בשמיים. מתחיל להיות לו קר אז הוא אוסף קצת עצים ומדליק מדורה. אולי עברו שלושים שנה מאז הדליק לעצמו מדורה. משהו מאוד קדום מתעורר בתוכו. אליעזר יושב ובוהה במדורה במשך זמן רב, מזין אותה בעצים ומביט בלהבות המיתמרות, מהופנט לאש ואינו חושב על דבר. לאחר שעוברות כמה שעות, עיניו מתחילות להעצם והוא פשוט נשכב במצע העלים ונרדם. בשנים האחרונות שהיה נרדם ליד אשתו, היה מתעורר לעיתים מבכי הילדים או כי משהו הציק לנשימתו. לפעמים היה זה הצמא או הרעב, כך פתאום באמצע הלילה או שקם מחלום מסויט שחזר על עצמו, חלום מוזר על תנורי חימום המופעלים בגז שחיכו לו באמצע יער אלונים והוא מביט בהם מבועת, לא מבין איך הגיעו לשם, מנסה לזוז ורגליו משותקות ואז מתעורר בצעקה ואשתו מחבקת אותו. "זה רק חלום אליעזר, זה רק חלום".
אבל לא הלילה הזה. בלילה הזה אליעזר ישן טוב. אין קולות שמפריעים לו. המדורה מחממת אותו ומצע העלים הרך תומך בראשו ומגביה מעט את הצוואר. ואליעזר חולם איך הוא עומד בפסגת הכרמל, בשמורה בוטנית אחרת אך דומה, קרובה לבניין האוניברסיטה הגבוה ורואה נחשולי ים אדירים מציף את הצ'ק פוסט, הקריות. כל האיזור למרגלותיו. בתי הזיקוק, קיבוץ יגור ונחל הקישון כולם מתכסים במים וקצף לבן. ואליעזר על ראש הכרמל מביט מאושר וצוחק לו כמו ילד.
באור ראשון אליעזר קם. הוא מתעורר אט אט, לא בחיפזון כמו שנהג במשך עשרות שנים. העיניים נפקחות והוא מביט בעלים של העץ מעליו. קר לו נורא והמדורה כבתה כבר מזמן. הוא מתמתח והעלים נושרים לו מהראש. פתאום הוא מרגיש בתוך עצמו בנאדם אחר אבל קשה לו לומר מה בדיוק שונה. אחרי ששם קצת ענפים בתוך הגחלים האש מתחדשת והוא שמח, יושב שם ומחמם ומפשיר את כפות רגליו. הוא שותה קצת מים מהברזייה בקרבת מקום, לשבור את הצימאון והיובש שמסתובבים לו בתוך הפה. אחר כך, שלא נשאר עוד מה לעשות הוא קם ומנער את הבגדים מהאדמה והלכלוך, כולו ריח של עשן מדורה. הוא אוהב את זה. לאט לאט הוא צועד לכיוון המשרדים. עוד מעט יחייג לאשתו ויסביר לה הכול. הוא לא יודע בדיוק מה יאמר לה אבל בטוח שהיא תבין. הוא בטוח שהיא תבין משהו שהתחיל באופן מאוד לא בטוח. משהו שאי אפשר ממש להסביר אותו. והאדמה קצת זזה והים לרגע שטף הכול והבטחון הזה שיש בחיים נעלם לכמה רגעים ארוכים. הבטחון שיש לאדם שיודע שכאשר הוא הולך ביער אלונים, הוא יפגוש רק אלונים ולא תנורי ספירלה שפועלים על גז. הבטחון שיש לנשים בבעליהן האוהבים אותן ולמזכירות בכל הנוגע לבוסים שלהם וודאיות הימצאותם במרחב.
כאשר אליעזר חוצה את מגרש החניה, עליזה בדיוק מחנה את הרכב ואז היא קולטת אותו, עומד שם ומביט בה מחייך. היא יוצאת מהרכב ורצה אליו, תופסת אותו בכתפיים ומנערת בחוזקה. "איפה היית? כל העולם חיפש אחריך, אשתך מתה מדאגה, הילדים שלך…אני כל כך דאגתי, פתאום נעלמת ככה". הדמעות של עליזה נושרות על האספלט ומתאדות בשמש. אליעזר מביט בה במבט טוב ואומר: "אל תדאגי עליזה, עכשיו אני כאן והכול בסדר. הייתי פשוט צריך להעלם לכמה שעות. הייתי צריך לסדר משהו. לפעמים גבר צריך פשוט לעשות משהו". עליזה מסתכלת עליו בעיניים גדולות ולא יודעת מה להגיד אבל משהו באינטואיציה שלה מבין והדמעות ממשיכות לזלוג לה על הלחיים. הבעל, הילדים האוברדרפט. כל אלה יש לה על הראש בזמן האחרון. ואליעזר מחבק אותה ולוחש: "קחי יום חופש עליזוש. ניראה לי שזה יעשה לך טוב".